מה נשאר מתנועת העבודה? בחירות ראשונות בלי המפלגה - ולאן נעלמו הערכים

בשנה הבאה יתקיימו לראשונה בתולדותינו בחירות ללא השתתפות מפלגה הנושאת את מורשתה של תנועה העבודה הציונית.  קל לראות שמפלגת "הדמוקרטים", מפלגה חדורת רוח ניהיליסטית בהנהגתו המביכה של יאיר גולן, אינה אלא בעצם בית־עלמין לקבורה רשמית של שתי מפלגות מתנועת העבודה לשעבר, העבודה ומרצ. אבל רוח בית-העלמין הזה רחוקה מאוד מרוחה של תנועת העבודה. בהקמת "הדמוקרטים" הטביעו העבודה ומרצ חותמת רשמית על התכחשותן -  שמעשית התרחשה מזמן - לחזונה של תנועת העבודה ולמושגי היסוד המדיניים שלה.

דרך טובה לעמוד על מושגיו המדיניים של הזרם המרכזי בתנועת העבודה, מצויה לנו דווקא בוויכוח היסטורי שכונן אותם - הוויכוח על תוכנית לחלוקת הארץ שהציעה ב־1937 ועדה בריטית.

זה ויכוח מכונן ורב־משמעות לזמננו, מפני שהוא ביטא, וגם בישר לעתיד, את דפוסי המחשבה בשיח המדיני של תנועת העבודה הציונית. התבטאו בוויכוח אותם דפוסי מחשבה, גם מעשיים וגם מהלכים בגדולות, ש"הדמוקרטים" היוניים והפרו־פלשתיניים של היום כל כך רחוקים מהם.

"היתמיד החלום על ארץ ישראל רבתי בעם, בדור הצעיר שיגדל בארץ, אם דורנו יחתום במו ידיו על כתב ביתור הארץ? היתמידו להינשא על שפתינו חרוזי השיר 'שדות חורן מגמתי'? כיצד נקרא בתנ"ך על עלילות הגלעד - זאת המולדת אשר הוגלינו ממנה בזדון עמים בעבר הרחוק?" - כך שאל שבתאי, אחד המדריכים בתנועת הנוער "המחנות העולים", בחוברת "בִּבְרִיתֵךְ" (כלומר בברית ארץ־ישראל) שהוציאה התנועה החשובה ההיא כדי לבטא את התנגדותה לחלוקת הארץ.

שימו לב שהוא מתקומם נגד ויתור על עבר־הירדן. "מולדת אין מחלקים", נכתב בשם התנועה כולה בהמשך החוברת, כי "אין לגזור חיק־אם. אנא נבוא כשיד אכזרית תבתר את הארץ לגזרים? על מה יתחנך הדור הצעיר, היערוג אל כברת ארץ שסועה, אל גוף כרות־אברים?

התהיה ההתיישבות בבית־שאן [במעוז חיים, קיבוץ של בוגרי התנועה] להתלבטות של יחידים, להתאבקות גוף מנותק ללא המשך?"דוד בן־גוריון - ראש התומכים דאז בחלוקה בתנועת העבודה, בתנאים מסוימים, ותחת הנמקות בנות אותו זמן שחשוב להבינן - נזעק להשיב לאנשי "המחנות העולים", מפני שהיה להם משקל בבסיס הפוליטי שלו ובנו, עמוס, נמנה עימם.

עמוס בן־גוריון התקומם במכתב לאביו על חלוקת המולדת, ודב"ג, בשני מכתבים שהוא ידע כי יופצו, הסביר לו את עמדתו בהנמקות שהגיונן מהדהד לימינו: "...הארץ שמחלקים היא למעשה לא בידינו. היא בידי הערבים והאנגלים. בידינו יש רק אחוז קטן, פחות ממה שמציעים למדינה היהודית... הרבה פחות ממה שמגיע לנו... אבל השאלה היא זו: האם בלי חלוקה נקבל יותר?".

ומאחר ש"בשבילנו המצב כהווייתו הוא סם מוות, אנו רוצים בשינוי המצב", ושינוי אפשרי רק בהקמת מדינה יהודית בחלק הארץ המוצע. אבל "...מדינה יהודית חלקית אינה סוף, אלא התחלה... והיא תשמש מנוף רב־כוח במאמצינו ההיסטוריים לגאול את הארץ בשלמותה". בן־גוריון הבהיר בהמשך המכתב: "ואין אנו צריכים לגרש את הערבים... [אבל] אם נצטרך להשתמש בכוח - לא לשם נישול הערבים מהנגב או מעבר־הירדן, אלא למען הבטיח לנו הזכות המגיעה  לנו להתיישב שם - יעמוד לנו כוחנו".זה היה מוקד למחלוקת בהנהגת מפא"י.

חלק גדול מתומכי החלוקה נקטו עמדה יונית יותר מזו שנקט בן־גוריון. אבל הדיון בין בן־גוריון לבנו עמוס ולחבריו מוסר לנו את מושגי המחשבה של התנועה ההיא כולה: תודעת זכות בלתי־מעורערת ושאיפה נחרצת להכריע במאבק על הארץ.

גם אחרי תבוסתה של תנועת העבודה, מושגי המחשבה האלה חיים וקיימים בקרב הישראלים - ועוד ישובו ימיהם.