את המוסדות הישנים צריך לתקן, לא לפרק

בואו נדבר על אנטי-ממסדיות. למדנו היטב לזהות את הרעיונות הניאו-מרקסיסטיים והסמי-אנרכיסטיים - שלעיתים זוכים להגדרה המכובסת "תיאוריה ביקורתית" - שמייחסים לכל מוסד, מדינתי וגם פרטי, מטרה נסתרת של דיכוי החלשים והעצמת כוחם של החזקים. השמאל החדש, הווקיסטי, אוהב לדבר נגד המשטרה ונגד התאגידים, נגד מערכת החינוך ואפילו נגד מערכת המשפט, כשזו לא מיישרת קו.

אבל הגיע הזמן לדבר גם על האנטי-ממסדיות הימנית. גם לה שורשים עמוקים. הרעיון הליברלי-קפיטליסטי, בגרעינו, חשדן מאוד כלפי מוסדות מדינתיים, ותומך בהפרטה רחבה ובצמצום סמכויות המדינה - עד כדי אחריות לביטחון בלבד.

אבל נראה שהאנטי-ממסדיות הימנית הנוכחית הולכת עם הרעיון הזה כל כך רחוק, עד שהיא פוגשת את האנטי-ממסדיות השמאלית מהצד השני של כדור הארץ. כעת כל ממסד הוא סמל לדיכוי של העם הימני על ידי האליטות השמאליות, ה"דיפ סטייט". בישראל הדבר מועצם, שכן מדינתנו הצעירה הוקמה על ידי מוסדות: ההסתדרות, קק"ל, רשות השידור, קופות החולים ועוד.

הבעיה באנטי-ממסדיות, מימין ומשמאל, היא שבגרעינה יש יסוד של אמת. המוסדות אכן אינם רק גופים תמימים הפועלים למען הכלל. יש בהם אידיאולוגיה, פוליטיקה ומקורביזם. הם חלק מלא מהמאבק הפוליטי. מי שמניפים דגל של הריסת המוסדות עד היסוד מתבססים פעמים רבות על טיעונים חזקים - על כך שהמוסדות מייצגים אליטה שנדחתה על ידי המצביעים, וממשיכים לקדם את האידיאולוגיה שלה במנותק מרצון העם.

במקרה הישראלי, ברור לעין כי מאז מהפך 77' השמאל הגיב באופן אינסטינקטיבי בהעצמת כוחם של המוסדות הבלתי-נבחרים שבהם המשיך לשלוט. לכך נוספה גם העצמה בלתי פרופורציונלית של מערכת המשפט, בין היתר באמצעות אימוץ נורמות משפטיות המזוהות עם השמאל הגלובלי.

לקח לימין שנים להבין את המצב שנוצר: הוא אולי מנצח בבחירות, אך לא באמת מחליט עד הסוף. הימין הבין שבמשטר החדש שנולד מי שרוצה לשלוט - חייב לטפל במוסדות. השנים עברו והימין לא הצליח, וספק עד כמה ניסה, לשנות ולעדכן את המוסדות שירש.

תוכניות הבראה? מיותר. רפורמות מבניות? חבל על הזמן. שינויים חוקיים שיחייבו פתיחת שורות וגיוון? למי יש כוח. יותר קל לפרק, ולדמיין בנייה מחדש או לא לבנות בכלל. מלאכת התיקון, שדורשת פעמים רבות ניסוי וטעייה, נזנחה. זו אולי הדוגמה המובהקת ביותר ל"שפיכת התינוק עם המים" ולתפיסה הרבה יותר מהפכנית משמרנית.

המחנה הלאומי-מסורתי עסוק כיום בפירוק שיטתי של מוסדות שהם חלק בלתי נפרד מהמסורת הלאומית שעיצבה את המדינה במשך יותר ממאה שנה. הגענו למצב שבו השאלה המרכזית אינה מי הוריד את יוקר המחיה, מי תרם לביטחון או מי יצליח לפנות למצביעים רבים יותר, אלא מי פירק יותר: את גלי צה"ל, את רשות השידור (ואחר כך את התאגיד), את עולם התרבות, את התקשורת, את האקדמיה, וכמובן - את מערכת המשפט.

מי רוצה להגן על מוסדות ותיקים? אין דבר סאחי יותר מלהזכיר שגם להסתדרות יש מקום חשוב במארג החברתי; שגם לשידור ציבורי לא מסחרי ולא פוליטי יש ערך

פירוק מצטלם טוב ומביא רייטינג, דוחף אצבע בעין של הצד השני. זה "הראינו להם מי בעל הבית", זה לצייר תמונה של מאבק ברעים וחיזוק הטובים. גם אם התוצאה הפוכה, כמו במקרה של הרפורמה המשפטית. אפילו אם תגובת הנגד השמאלית מולידה התבצרות וקידוש של מוסדות שזקוקים לניעור מקיף, ויצר נקמה שיוביל לעוד פירוק, הפעם של מוסדות "ימניים".

כי מי רוצה להגן על מוסדות ותיקים? נראה שאין דבר סאחי יותר וסקסי פחות מאשר להזכיר שגם להסתדרות יש מקום חשוב במארג החברתי; שגם לשידור ציבורי לא מסחרי ולא פוליטי (אבל כן מתוקן ומגוון הרבה יותר מהמצב הנוכחי) יש ערך עצום, בעיקר לרבים מאיתנו שמזפזפים בחוסר נחת בין 12 ל-14 ; שיש ערך לפקידות מקצועית שרואה רחוק יותר מאשר לפריימריז הקרובים.

את המוסדות הישנים לא צריך לפרק - צריך לתקן, ויפה שעה אחת קודם.