אופיום להמונים: העיסוק במשפחת נתניהו משרת דווקא את רה"מ?

עשור חלף מבחירות 2015, שהביאו את קמפיין "אנחנו או הוא" ואת "הערבים נוהרים". במהלך העשור התעצבה המערכת הפוליטית מחדש סביב יחס לאדם אחד, ומשפחתו הפכה לנייר הלקמוס הפוליטי המרכזי בישראל.

הגיע הזמן להודות - העיסוק במשפחת נתניהו לא מועיל לאיש. מנקודת מבט המחנה הליברלי, הוא אפילו מזיק: משמר את כוחם, משמש דבק פוליטי לשותפיו, ומסיט את השיח מסוגיות מהותיות. כתוצאה מכך, נושאים בעלי תהודה גדולה אך השפעה מועטה מנהלים את השיח שלנו, ומחקרים מראים כי תהליך הפרסונליזציה פוגע באיכות הדיון הציבורי.

בחסות העיסוק האובססיבי בנושאים משפחתיים ומשפטיים, הסטנו הצידה את מה שבאמת חשוב - דיון במדיניות. לדוגמה, בזמן שהשיח הציבורי היה עסוק בשאלות רכילותיות על שמפניה ורודה, גלידת פיסטוק ובי.איי-אם.איי, הכנסת ה־20 העבירה שורת חוקים ששינו באופן דרמטי את פני הדמוקרטיה הישראלית: חוק סימון העמותות, פיצול תאגיד השידור, חוק ההדחה, חוק הלאום, ועוד. ח"כים שתמכו בחוקים אנטי־דמוקרטיים אלה עברו הלבנה ציבורית בשל עמדתם כנגד נתניהו.

כמו אז - גם היום, השיח סביב החנינה, המשפט והפוטושופ של שרה מסיטים את עיני הציבור ממחדל 7 באוקטובר, הפקרת החטופים בשבי במשך כשנתיים, אי־השגת מטרות המלחמה בעזה, מצבה של קריית שמונה, הסיפוח בפועל וחוק הפטור מגיוס שנתניהו ואנשיו פועלים במרץ להעביר.

אם כך - מדוע יש לזנוח את העיסוק בנתניהו, האיש ומשפחתו?

ראשית, העיסוק ברכילות המשפחתית הוא זבל תקשורתי, עמוס בקונספירציות חסרות בסיס. שנית, במונחי תקציב המדינה מדובר בפרומיל, בזמן שבעיות אמיתיות - יוקר המחיה, חינוך, שוויון בנטל וועדת חקירה לאסון 7 באוקטובר - נדחקות לשוליים. שלישית, העיסוק בדברי בני המשפחה רק מאכיל את הטרולים ומעצים את נוכחותם. ורביעית, וזה המכריע - זה פשוט לא עובד. למרות העיסוק האובססיבי, המפה הפוליטית לא השתנתה כמעט בכלל בעשור האחרון.

כשעוסקים בנתניהו כמעט שלא מדברים מדיניות. כך, הדמויות הפוליטיות נמדדות לפי עמדתן כלפי נתניהו ולא לפי עמדותיהן בנושאים מהותיים. מפלגות המרכז החלול הפכו זאת לאמנות, שכן בפועל אין המון הבדלי מדיניות, כלכלית נניח, בין יש עתיד לבין הליכוד, אולם בחסות "רק לא ביבי" אנחנו לא מבחינים בזה. כך, בבחירות הקודמות גדעון סער, שעמדותיו ידועות לכל, עבר הלבנה ציבורית מהירה בשם ההתנגדות לביבי, מה שלא החזיק מים כאשר חזר לליכוד.

העיסוק במשפחת נתניהו הוא אופיום להמונים - מסמא את עינינו מהמציאות ומרדד את השיח הפוליטי שלנו. לא רק המערכת הפוליטית נופלת בפח: התקשורת נהנית לעסוק בפרשות משפחתיות בשם הלייקים הקלים, ותנועות המחאה רוכבות על הגל כי זה נתפס כקונצנזוס. בואו נאתגר את עצמנו: חודש של שיח ציבורי ללא אזכור של נתניהו האיש ומשפחתו, רק מדיניות. האם נצליח?

הכותב הוא דוקטורנט למדעי המדינה באוניברסיטת מילאנו ועמית מחקר במכון מולד. לשעבר מנהל סיעת העבודה בכנסת