כך נפתור את המשבר בשירות הקבע

בשנת 2006 ערך הצבא את אחד הניסויים היקרים בתולדות מדינת ישראל - הגדלת תשלומי "הגדלות הרמטכ"ל" עד למקסימום, והרבה מעבר למה שהחוק מתיר. גובה הגדלת הרמטכ"ל קודם לשנת 2006 עמד על כ־3%-4% בממוצע, ואילו גובה הגדלת הרמטכ"ל מאז 2006 הגיע אף לשיעורים של 10% בממוצע.

במאבקו בכנסת תולה הצבא את העיכוב בהסדרת ההגדלות בחוק, במשבר המתמשך במערך שירות הקבע. אלא שכבר בשנת 2009 רק 20% מאנשי הקבע השיבו לשאלון של מחלקת הסגל כי הם מסכימים עם האמירה שלפיה "צה"ל מצליח להשאיר בקבע את האנשים האיכותיים", ונתון זה צנח לשיעור של 10% בשנת 2014. הגדלת הקצבאות נעשתה, כאמור, בניגוד לחוק ובלי שגמלאי הקבע או אנשי הקבע עצמם עודכנו בכך - קל וחומר משלמי המיסים ומשרד האוצר, והוצאות הצבא על הגמלאות הלכו ותפחו.

אלא שבפרמטר החשוב ביותר - שהוא משיכת הטובים לצה"ל, נחלה מדיניות צה"ל העקבית בנושא, בדגש על הגדלת קצבאות ופרישה בגילים מוקדמים, כישלון רבתי. וכישלונו - כישלוננו.

ההגדלה של תשלומי הפנסיה התקציבית על אנשי הקבע לא הסתיימה בשנת 2006. ב־2012 פעל הצבא להגדלתם של תשלומי הגמלאות כך שבוטל לגביהם הסדר "קופה ציבורית", שהגביל עד לאותה עת את התשלומים למי שהשתלבו לאחר פרישתם במגזר הציבורי. ב־2025 אף ביטל את ניכוי הגמלה בעבור פורשים המשתלבים עם פרישתם במערכת הצבאית כאזרחים עובדי צה"ל (ח"כ ישראל אייכלר קרא למהלך "קומבינה"). ב־2016, כחלק מהסכם "כחלון־יעלון", הוריד את גיל הפרישה הממוצע לאנשי הקבע ל־43 ופעל, במשך עשור, להקפאה של סך תקציב השכר למשרתים.

נכון להיום, אנשי הקבע פורשים עם הגמלאות הגבוהות ביותר שהיו להם מעולם, ובגיל צעיר מאי־פעם, וצבא הקבע עדיין נמצא במשבר. במצב דברים זה, נדרש עדכון מיידי של מודל השירות בצה"ל, ויפה שעה אחת קודם. העלאה של שכר המשרתים, במיוחד בגילים הצעירים, עשויה לחזק את הרצון להישאר בקבע בעלות מתונה יחסית, ואילו יצירת "שערי חזרה" רחבים תאפשר השבת כוח אדם איכותי שפרש למגזר הפרטי וששב לשקול שירות צבאי.

גם הניסיון המוצלח מהשנתיים האחרונות בכל הנוגע להסתמכות על יכולותיהם של בני 40-50 אף במשימות לחימה (הקמת חטיבת דוד, הפעלת יחידות מילואים מעבר לקווי האויב, בסוריה ובעזה) הוא הזדמנות לבחינת ההיגיון המסדר כולו בבסיס הפרישה המוקדמת, ואם הוא אכן מיטיב עם הפורש ועם המערכת כאחד.

שינויים אלה אינם כרוכים בעלות גבוהה, אך לא בכך מתמצה יתרונם: המציאות הביטחונית שבה אנו חיים מחייבת עלייה דרמטית בהתמקצעות הצבאית ושיפור של איכות ההון האנושי במערך הקבע - הרבה מעבר למוצע במסגרת הסדרת "הגדלות הרמטכ"ל", שאין בהן כל צורך. מקץ עשור להסכם "כחלון־יעלון", הגיעה העת להכריז כי המדיניות שנוסחה בו נחלה כישלון ויש לבחון אותה מחדש, ובכלל זאת גיל הפרישה עצמו, מסלולי השירות הנגזרים ממנו, רמות השכר ומודל התגמול בצבא.

טוב יעשה הצבא אם ימשוך את ידיו מקידום החוק ויפנה את תקציבי ההגדלות לאפיקים אחרים - כאלה שמטרתם האמיתית היא משיכת כוח אדם איכותי לשירות הקבע ושימורו. פתרונות כאלה אינם חסרים, אלא שקודם לכל נדרשת הכרה בבעיה עצמה: זו לא הפנסיה, טמבל.

הכותבת היא יוצאת אגף תקציבים במשרד האוצר, טיפלה במסגרת תפקידה בהגדלות האמורות; מאז פרישתה שימשה מנהלת כספים ודירקטורית בחברות הייטק ציבוריות

נתוני ההגדלות מבוססים על נתוני צה"ל לחברי ועדת החוץ והביטחון, נתוני מחלקת הסגל מבוססים על מאמרו של תא"ל (מיל') פינקל "שלד הצבא נחלש" (2024, מרכז דדו, צה"ל)