לא מדינת חסות: נתניהו נדרש להגן על האינטרסים של ישראל

לקראת פגישת נתניהו־טראמפ הקרובה חובבי השחורות אצלנו חוזרים ומצביעים על תלות מחמירה והולכת של ישראל בארה"ב. הם ממחישים את התהליך במפקדה האמריקנית בקריית גת, המתוארת כמקור הסמכות החדש של המטכ"ל, כביכול.

התיאור המופרך הזה אינו מנותק מעובדות: היהודים ומדינת ישראל הם גורם קטן יחסית במאזן העולמי, ושנוא בסביבתו האזורית בפרט ובציוויליזציות הנוצרית והמוסלמית בכלל. עצם קיומנו כקולקטיב פוליטי מודרני הצריך "הסכמת גויים". לכן קשה לנו מדינית להיות לבדנו, ולאורך תולדותינו המודרניות הקצרות היתה לנו ברית עם מעצמה כלשהי, למעט שנות ה־40 (לאסוננו) ותחילת שנות ה־50.

ארה"ב כפתה על ישראל ב־1957 לסגת מסיני, בלי ערבויות נגד חזרת האיום המצרי על ישראל. לפני כן, ב־1948, איום בריטי עם גיבוי אמריקני עצר למעשה את "מבצע חורב" וכך נוצר מחנה הפליטים העצום הקרוי רצועת עזה. לעומת זאת, ב־1949 סירבה ישראל לדרישת כלל המעצמות להחזיר לגבולותיה פליטים ערבים, קבעה בהתרסה את בירתה בירושלים ואחר כך סיכלה תוכניות בריטיות ואמריקניות לקרוע ממנה את אילת. ב־1967 תקפה ישראל שלוש מדינות ערביות, ללא ברית עם מעצמה כלשהי. אחרי 1967 היא תמרנה זמן רב נגד ניסיונות המעצמות להסיג אותה מכיבושיה ללא "שלום אמת".

כל זה כשישראל הרבה יותר חלשה מעכשיו. לפיכך, מעיון היסטורי אפילו ראשוני אפשר להבין ששימושי המושג "עצמאות" הרוֹוחים בתקשורת סובלים מחד־ממדיות, שלא לומר בורות, והתיאור התקשורתי הרוֹוח מופרך גם מנקודת מבט מדינית כללית. קשה לכל מדינה להתקיים לבדה ללא בעלי ברית. גם ארה"ב אינה יכולה להגן לבדה על האינטרסים והערכים שלה. קל וחומר מעצמות משניות כמו רוסיה, סין או בריטניה, וכן כוח מדיני־צבאי כמו ישראל.אבל התיאור הזה מופרך גם כשמתבוננים בהתפתחות עוצמתה של ישראל לאורך השנים.

אובייקטיבית, ישראל יותר עצמאית כיום משהיתה בעשורי ייסודה, אם כי כמובן היא אינה, ואינה יכולה להיות, עצמאית לחלוטין. ישראל של בן־גוריון, אשכול ומאיר היתה מוגבלת בכוחה העצמי לעומת ישראל דהיום, ולכן מה שהיה לה להציע במסגרת ברית עם מעצמות כמו רוסיה, צרפת וארה"ב היה מוגבל (אך לא אפסי).

החולשה היחסית ההיא רק מבליטה את ההישגים המדיניים והצבאיים של ראשי הממשלה דאז. לעומת זאת, בברית של ישראל כיום עם ארה"ב וכן עם מדינות כאיחוד האמירויות, במסגרת "פיקוד המרכז" של צבא ארה"ב, ישראל מסוגלת לשרת אינטרסים מרכזיים של בעלות בריתה ולגבות מהן בתמורה שירותים לאינטרסים שלה.

מבחינה זאת, מצבו של נתניהו טוב בהרבה ממצב קודמיו בראשות הממשלה. תרמו לשיפור גם ההתעצמות הכוללת של המדינה וגם ההנהגה המדינית־צבאית של נתניהו. נכון, עוד לפני ברית ישראל־ארה"ב, שהחלה רק אחרי מלחמת ששת הימים, עוגנו יחסינו בערכים ולא רק באינטרסים. זה בין היתר מסביר כיצד הצליחו בתמרוניהם המדיניים מנהיגי הציונות וישראל בראשיתה. אמריקה היא המעצמה הראשונה שחזונה לא רק שאינו מתנגש עם הייחודיות היהודית, אלא אפילו עולה בקנה אחד עימה: גם "החלום האמריקני" וגם היהדות, ובכללה הציונות, מתאפיינים בשילוב, דתי או פוסט־דתי, בין פרטיקולריות לאומית לאוניברסליזם.

אף מעצמה ידידותית קודמת בתולדותיו הארוכות של העם היהודי - לא האימפריה הפרסית של כורש ולא האימפריה העות'מאנית, למשל - לא הגיעה למידת קרבה כזאת ליהדות. לפיכך, גם מבחינת יחסי הכוח הממשיים וגם מבחינת התשתית הערכית, אמריקה איננה מאיימת כיום על ריבונות ישראל. אכן מוטב להיזהר, כמובן, כי תיתכן התנגשות אינטרסים בין השתיים. אבל העוצמה היחסית של ישראל תאפשר לנתניהו להגן בוושינגטון על האינטרסים הישראליים במזרח התיכון.

פרופ' אבי בראלי הוא היסטוריון באוניברסיטת בן־גוריון