איפה חסיד אומות העולם העזתי?

ביום ראשון הרגשנו קצת גזענים. בואו נודה. בין הדיווחים והצילומים המחרידים שהגיעו מאוסטרליה, בלט לפתע גיבור. גבר שמסתנן כפוף בין רכבים חונים, וברגע הנכון מזנק על המחבל החמוש ונאבק עימו כמה שניות, עד שהוא מצליח לחטוף מידיו את הנשק ולכוון אותו אליו.

מכיוון שמדובר היה באירוע חנוכה עם אלפי חוגגים יהודים, ובשל החזות בצילום המרוחק והחולצה הלבנה שנראתה קצת כמו חולצה אופיינית ליהודי חרדי, המחשבה היתה שמדובר באחד החוגגים היהודים. וכשמדובר בחנוכה, אז בכלל לא נתנגד לקצת גבורה יהודית.

אבל אז הפתעה. מתברר שהגיבור עונה לשם שלא מותיר ספק לגבי דתו ומוצאו: אחמד אל־אחמד, יליד סוריה שהיגר ליבשת הרחוקה עוד בשנת 2006 ועובד בדוכן ירקות שבבעלותו, בסמוך למקום הפיגוע. אל־אחמד עצמו נורה כמה פעמים ונפצע קשה.

ומרגע שנודעה זהותו, נוצר בלבול. מצד אחד - טרור אסלאמי אנטישמי נגד יהודים, ומן הצד השני - גיבור ערבי מוסלמי שמסכן את חייו להציל יהודים. והבלבול הזה יצר באופן אוטומטי בלבול גם ברשתות החברתיות. מצד שמאל חגגו את העובדה שהנה, לא כל המוסלמים מחבלים. ומצד ימין נאלצו למתן את הביקורת על הערבים המוסלמים. אלה וגם אלה הופתעו מהתפנית בעלילה. להפתעה הזו יש הגדרה. גזענות של ציפיות נמוכות קוראים לה. זו הגדרה קצת קשוחה אבל אם נודה על האמת, אנחנו לא ממש אשמים שלקינו בה. אנחנו פשוט מביטים סביבנו ומכירים את המציאות העגומה בביצה שלנו.

"הבלתי־מעורבים שהחליטו להתערב", אמר במוצאי השבת איתן מור, משוחרר השבי, בראיון ב"הפטריוטים" בערוץ 14, בציניות מדויקת עד כאב. הוא תיאר כיצד ב־7 באוקטובר, אחרי שהצליח לסייע למבלים במסיבת הנובה להימלט, כשכדורי המחבלים שורקים סביבו, הוא נתפס בידי העזתים. לא מחבלי חמאס, אלא אזרחים עם "סכינים, מסורים ופטישים", לדבריו, חלקם אפילו ילדים בגיל יסודי.

ואיתן אינו היחיד. אלי אלבג, אביה של לירי התצפיתנית, סיפר שבתו אמרה לו אחרי שחרורה: "יש שם שני מיליון מחבלים, שלא תטעו. ישבתי עם ילד בן 8 וילדים בני 4 שהיו עושים 'טפו על היהוד'". אלי שרעבי, עוד שורד גיבור, אמר: "אף אחד בעזה לא עזר לי. האזרחים ראו אותנו סובלים, והם הריעו למחבלים. אין דבר כזה 'בלתי מעורבים'".

כמעט כל חטוף וחטופה ששבו מעזה תיארו איך אזרחים, גברים ונשים, צעירים ומבוגרים, היו חלק מהמנגנון שפגע בהם במהלך החטיפה ובחודשים הרבים בשבי. בחלק מהמקרים האזרחים ה"בלתי־מעורבים" היו אכזרים מהמחבלים עצמם.

במהלך המלחמה, ממש מיומה הראשון בשמחת תורה תשפ"ד ועד ימים אלה, נשמעו בהקשרים שונים מושגים מימי מלחמת העולם השנייה. "נאצים", "ג'נוסייד", "טיהור אתני", "רצח עם" ועוד. חלקם הופנו מצידנו כלפי חמאס ועוזריהם, וחלקם הופנו מצידם (או על ידי תומכיהם בארץ ובעולם) כלפינו. אבל מושג אחד לא נשמע: חסיד אומות העולם.

יותר מ־30 אלף חסידי אומות העולם בימי השואה הוכרו עד היום. ההגדרה ברורה: מי שאינו יהודי שפעל להצלת יהודים בשואה, תוך סיכון אישי וללא תמורה. רשימת המדינות שמהן מגיעים החסידים מרשימה: מפולין, הולנד וצרפת, עם אלפי חסידי אומות העולם, ועד מצרים, טורקיה ואל סלבדור, עם חסיד בודד.

251 בני אדם נחטפו ב־7 באוקטובר. חלקם הוחזקו בחיים במשך שנתיים. ועדיין, שום עזתי לא החליט להיות חסיד אומות העולם העזתי הראשון. אחמד אל־אחמד, אי־שם בסידני הרחוקה, לימד אותנו שזה לא מוכרח להיות ככה. שערבי מוסלמי יכול לבחור בטוב, להיות אנושי, לסכן את עצמו כדי להציל יהודים. כשהתפרסם הסרטון ההרואי של אחמד, עוד לפני שנודעה זהותו, צייץ מישהו ברשת X: "יש כבר אות או עיטור על שם ענר שפירא ז"ל?" ואכן, אחמד ראוי להוקרה, והלוואי שמדינת ישראל תעניק לו את הכבוד הראוי.