האיסור לסמארטפונים בבתי הספר - החייאה לדור שלם

אם תיכנסו היום לחצר בית ספר יסודי טיפוסי בהפסקה, ייתכן שתחוו רגע של בלבול. במקום ההמולה המוכרת של פעם - הצעקות, הריצות, הצחוק הפרוע וויכוחי הכדורגל - אתם עלולים להיתקל בשקט יחסי ומטריד. הילדים לא נעלמו, והם גם לא משחקים במחבואים. הם שם, יושבים בשורות על הספסלים או עומדים במעגלים סגורים, ראשיהם רכונים מטה, שקועים עמוק בתוך מלבנים זוהרים. הם "ביחד", יושבים כתף אל כתף, אבל בעצם כל אחד מהם נמצא לבד לגמרי, משוטט בעולמות וירטואליים רחוקים.

על הרקע הזה, ההחלטה האחרונה של שר החינוך, יואב קיש, לאסור את השימוש בטלפונים ניידים בבתי הספר היסודיים, היא הרבה מעבר לעוד הנחיה ביורוקרטית יבשה. זוהי פעולת החייאה דחופה לילדות האבודה של דור שלם, וצעד אמיץ שעשוי לשנות את מסלול חייהם של מאות אלפי תלמידים.

רבים יגידו שאנחנו חיים בעידן טכנולוגי ושאי אפשר לעצור את הקדמה. הטיעון הזה נשמע משכנע, אך כשמדובר בילדים בגיל היסודי, ה"קדמה" הזו גובה מחיר כבד מנשוא, מחיר שאנו רק מתחילים להבין את היקפו. מחקרים פסיכולוגיים ונוירולוגיים מצביעים שוב ושוב על הקשר הישיר והמדאיג בין שימוש מוגבר בסמארטפונים בגיל צעיר לבין עלייה דרמטית בהפרעות קשב וריכוז, חרדה חברתית, דימוי גוף נמוך ודיכאון. המוח הצעיר, שעדיין נמצא בשלבי התפתחות קריטיים, אינו בנוי ביולוגית להתמודד עם שטף הדופמין שמספקים הרשתות החברתיות והמשחקים הממכרים. במקום לפתח סקרנות טבעית, הילדים הופכים לצרכני תוכן פאסיביים, החשופים לא פעם לבריונות ברשת, לחרמות שקטים בווטסאפ, לתכנים אלימים ולפורנוגרפיה - כל זאת בין כותלי בית הספר, המקום שאמור להיות המוגן ביותר עבורם.

החלטת השר היא, אפוא, בשורה אדירה בראש ובראשונה למערכת החינוך ולציבור המורים. המציאות בכיתות הפכה בשנים האחרונות לבלתי אפשרית. דמיינו את המורה שנכנס לכיתה ונאלץ להילחם על תשומת הלב מול המכשיר המרטט בכיס התלמיד. הנוכחות של הטלפון, אפילו כשהוא כבוי בתיק, מייצרת "רעש רקע" קוגניטיבי תמידי. התלמיד טרוד במחשבה: "מי הגיב לי?", "האם פספסתי משהו?". הוצאת הניידים מהמשוואה מחזירה למורים את הסמכות ואת היכולת לנהל שיעור רציף.

אך מעבר לציונים ולהישגים הלימודיים, ההשפעה הדרמטית ביותר תהיה על הכישורים החברתיים של הילדים - אותם "שרירים" שהולכים ומתנוונים. בית הספר היסודי הוא החממה שבה אדם לומד להיות "חיה חברתית". שם לומדים לקרוא שפת גוף, לזהות נימת קול, לנהל ויכוח פנים אל פנים, להשלים אחרי ריב ולהמציא משחקים מהדמיון. כשהמסך חוצץ בין הילדים, המיומנויות הללו נעלמות. איסור הכנסת ניידים יחייב את הילדים, פשוטו כמשמעו, להרים את הראש. הוא יחזיר את הרעש הבריא לחצרות בתי הספר - רעש של משחקי תופסת, של שיחות אמיתיות ושל אינטראקציה אנושית בלתי אמצעית. זהו צעד שיחזיר לילדים גם את היכולת החשובה להשתעמם - אותו שעמום מבורך שממנו צומחות יצירתיות, המצאה ויוזמה.

ההחלטה של יואב קיש דורשת אומץ ציבורי, שכן היא עשויה לעורר התנגדות בקרב הורים שחרדים לזמינות ילדיהם ("חבל הטבור הדיגיטלי"). אך מוסדות החינוך ערוכים לתת מענה לכל מקרה חירום, כפי שעשו עשרות שנים לפני עידן הסלולר. הביטחון האמיתי טמון ביכולת לגדול בסביבה מוגנת, שפויה ומצמיחה, משוחררת מהלחץ הבלתי פוסק של הרשת. בעוד עשר שנים, כשנפגוש את הבוגרים של מערכת החינוך הזו, אנו עשויים לפגוש אנשים אחרים: צעירים שיודעים להביט בעיניים, שיודעים להקשיב בסבלנות, שיש להם יכולת ריכוז אמיתית ושיודעים לנהל תקשורת בין־אישית מורכבת.

ד"ר ניסים כץ הוא מורה ומרצה לתקשורת