להרחיב את אריאל: המהלך ההתיישבותי שישראל מפספסת

המלחמה הביאה את צה"ל לכבוש מחוזות חשובים בתוך הגבולות ההיסטוריים של הארץ - בצפון ובמזרח רצועת עזה (לפי שעה), בדרום לבנון, בחרמון ובבשן. הכיבושים עוררו תקוות להתיישבות במתכונת שאחרי 1967, ולא רק בקרב יזמי סיורים של מתיישבים בצפון הרצועה ובאזור קונייטרה בגולן. הם גם העירו חרדות בצד הפוליטי האחר - חששות מהתעוררות של התיישבות הניעו חלק מההתנגדות למהלכי הכיבוש במלחמה.

אבל האם יש ממש בתקוות או בחרדות האלה? לא כעת. אם הממשלה היתה יוזמת עכשיו התיישבות בשטחים שכבשנו לאחרונה, זה היה מקים עלינו תגובת־נגד מדינית שישראל לא היתה יכולה לעמוד בה. הרבה מתנגדים לישראל חזקה מדי באזור המזרח התיכון התמלאו בחששות לנוכח ניצחונותיה האחרונים. הם היו מוצאים בהתיישבות באזורי הכיבוש אחיזה יעילה למתקפות אפקטיביות על ישראל.

לעומת זאת, להתיישבות בשומרון וביהודה יש עכשיו סביבה מדינית נוחה. אין סערות בינלאומיות או בתוך ישראל סביב ההתיישבות המתעצמת לאחרונה. הממשלה מגבירה מאוד את אישורי הבנייה ואת סלילת הכבישים; מתכוננת לחבר בבנייה עירונית את מעלה אדוּמים לירושלים; הכירה בשורה ארוכה של יישובים ישראליים שלא הוכרו עד כה; ומאפשרת הקמה של הרבה חוות ישראליות לתפיסת שטחים ריקים. מול כל זה יש רק מעט לחצים נגדיים. נכון שמריצים קמפיין על "אלימות המתנחלים", אבל בהיותו שקרי ברובו, הוא לא מצליח להניע דרישות אפקטיביות של ארה"ב לעצור את ההתיישבות הישראלית בהרי שומרון ויהודה. להפך, בקונגרס האמריקני על שני בתיו גוברת התמיכה בה.

בלי התיישבות עירונית של חלקים רחבים מהציבור המסורתי והחילוני לא תושג התכלית האסטרטגית של ישראל בהתנחלות בשומרון, ביהודה ובבקעה

אבל מפעל ההתיישבות בשטחים עודו נושא אופי מגזרי וכפרי מדי, והציבור הרחב, המסורתי והחילוני, אינו משתתף בו כל צורכו. הציבורים הדתי והחרדי הם הבולטים בו כיום, בכפרים וביישובים הקהילתיים הסגורים יחסית של הציונות הדתית ובערים החרדיות מודיעין עילית, ביתר ועמנואל. זו התיישבות מבורכת, אבל כתמיד בהיסטוריה של ההתיישבות היהודית בארץ, אחריה חייבת לבוא התיישבות עממית ורחבה. אחרי בארי ונחל עוז באו שדרות ונתיבות. בלי חיזוק העיור הישראלי בשדרה המרכזית והמזרחית של הארץ לא יתפתחו היישובים הישראליים בגב ההר המרכזי ובבקעת הירדן. בלי התיישבות עירונית של חלקים רחבים מהציבור המסורתי והחילוני לא תושג התכלית האסטרטגית של ישראל בהתנחלות בשומרון, ביהודה ובבקעה.

אריאל "בירת השומרון" היא דוגמה לפער בין הנחוץ למצוי בהתיישבות העירונית בשטחים. היא נוסדה לפני כארבעה עשורים (ב־1978), אך יש בה רק מעט יותר מ־20 אלף נפש, למרות קרבתה למרכזי האוכלוסייה בישראל וחיבורה אליהם בכביש מהיר ונוח, ולמרות האוניברסיטה שהוקמה בה. לעומתה מודיעין, עיר חדשה אחרת במרכז, היתה תוך זמן קצר יותר (מ־1996) לעיר של המעמד הבינוני והבינוני־הגבוה שיש בה יותר מ־100 אלף נפש והיא אף מתוכננת להגיע לרבע מיליון. ייתכן שמודיעין המצליחה האפילה על שכנותיה לוד ואריאל. אבל ההחמצה היחסית עולה גם מהשוואה של אריאל למעלה אדומים, עיר שגם היא שוכנת מעבר לקו הירוק ואוכלוסייתה דומה לאוכלוסיית אריאל בפרופיל החברתי־כלכלי. מעלה אדומים הוקמה רק כשלוש שנים לפני אריאל, אבל כיום היא כמעט כפולה ממנה במספר התושבים.

נדרשת בנייה עירונית גדולה בשומרון, שהוא "עוטף מרכזי האוכלוסייה" - במקומות כאלפי מנשה, אורנית ואריאל. שם צריך להיות חלק מהמענה לצורכי הדיור ולהורדת מחיריו. במקביל, באמצעות השקעה לא גדולה בתחבורה יש להרחיב את בית שאן מצפון לבקעה ואת מעלה אפרים מעל מרכז הבקעה בציר אלון, ולהקים עיר חדשה בדרום הבקעה, באזור החלק המזרחי של כביש 1. זה לא רק אפשרי עכשיו מבחינה מדינית - זה חיוני להצלחתנו במאבק על הארץ.