דווקא בתקופה זו של סערה ציבורית, חשוב לשרטט מחדש את הגבולות: האקדמיה אינה זירה פוליטית. היא אינה מפלגה, אינה ועד עובדים ואינה תנועת מחאה. היא מוסד ציבורי, שרובו ממומן מכספי ציבור ושמטרתו הבלעדית היא לחקור, ללמד וליצור מרחב של חשיבה חופשית.
מרחב זה נפגע כשהאוניברסיטאות נכנסות לעימותים פוליטיים. פרופסורים לביולוגיה, לכימיה, לפיזיקה, למתמטיקה ואף למדעי החברה והרוח לא מחזיקים בסמכות מדעית יתרה כשמדובר בשאלות המצויות במחלוקת אידיאולוגית. אין פירוש הדבר שמרצים אינם רשאים להביע דעה פוליטית כאזרחים - הם בהחלט רשאים, ואף רצוי שיעשו כן - כל עוד הם עושים זאת במרחב האזרחי, ובתנאי שאינם משתמשים במעמדם האקדמי כדי ליצור מצג שווא של מומחיות פוליטית.
כיום סטודנטים ואנשי סגל אקדמי ומנהלים שלא מסכימים עם העמדות הפוליטיות של ראשי החוגים, הפקולטות או האוניברסיטה חוששים שיבולע להם. הרפורמה המשפטית, המלחמה בעזה וחוק הגיוס המתגבש עוררו מעורבות ציבורית נרחבת של האקדמיה. הפגנות בקמפוסים מתקיימות מדי יום, וזהותם ועמדותיהם של בעלי התפקידים המשתתפים בהן ידועות לכל.
כמו כן, רבים מנצלים את בימת המרצה או את רשימות התפוצה האוניברסיטאיות כדי להפיץ מחאה פוליטית בשם מה שהם תופסים כאמת, צדק ונאורות. סטודנטים ואנשי סגל שלא חולקים אותה השקפה נאלצים להישאר בכיתה או להיחשף לדבריהם של ראשי האוניברסיטה בלי יכולת ממשית להביע אי-הסכמה.
אחריות האקדמיה אינה להנהיג מחאות, לכפות השקפות או לגבש זהות חדשה, אלא להבטיח קיום של מרחב ידע משוחרר מלחצים פוליטיים ומאקטיביזם מוסדי
אך גם אילו כל אנשי האקדמיה היו תמימי דעים באשר להשקפתם האידיאולוגית, לא היתה להם כל זכות לפעול באופן פוליטי בתוך המערכת האקדמית, ובוודאי לא לנקוט עיצומים או לפתוח בשביתה. שביתה ועיצומים הם כלים מקצועיים-מוסדיים שנועדו לתקן עוולות פנימיות בתוך המערכת, ולא אמצעים ללחוץ על הממשלה בנושאים שלא קשורים לתפקודה של האקדמיה.
הסטודנטים, הסגל והחברה כולה צריכים לדעת שהקמפוס הוא מרחב מנותק מלחצים פוליטיים. כשאוניברסיטה תומכת במחאה ציבורית, היא נוטשת את רעיון ההשכלה הפלורליסטית וקובעת בפועל אילו דעות "מותר" להחזיק במרחב האקדמי. זו אינה פגיעה רק בחופש הביטוי - אלא גם בחופש המחשבה.
יש לומר את האמת: רבים מבין אנשי האקדמיה מבקשים לצמצם לחלוטין את משקלה של הזהות היהודית במרחב הציבורי, ולהמיר את העיקרון של מדינה יהודית בתפיסה של דמוקרטיה ליברלית שבה הדת נתפסת כעניין פרטי בלבד. בכך הם מבקשים לעצב את ישראל לא כמדינה בעלת צביון ייחודי, אלא כמדינת כל אזרחיה במובנה האוניברסלי, תוך החלשת הממד היהודי שעליו הושתתה המדינה מלכתחילה.
ראוי להזכיר לאנשי ההשכלה בישראל שמגילת העצמאות קובעת במפורש כי ישראל היא מדינה יהודית. משמעות הדבר היא שהדמוקרטיה הישראלית אמורה להתנהל בתוך מרחב הערכים, המסורת והמורשת של היהדות, ולא במנותק מהם. מדינה יהודית אינה רק מדינה עם רוב יהודי, אלא גם ישות פוליטית המבקשת לשמר את אופייה, את תרבותה ואת תודעתה ההיסטוריה המשותפת.
אחריותה של האקדמיה בישראל אינה להנהיג מחאות, לכפות השקפות או לגבש עבור הציבור זהות לאומית חדשה, אלא להבטיח מרחב ידע משוחרר מלחצים פוליטיים ומאקטיביזם מוסדי. כשמוסד ההשכלה הגבוהה חוצה את הגבול הזה, גם מתוך כוונות טובות, הוא חדל להיות משכן של מחשבה חופשית והופך לשחקן בזירה מפלגתית.
אקדמיה שלא יודעת לרסן את תשוקתה לפוליטיקה מאבדת את הלגיטימיות הציבורית שלה ואת אמון תלמידיה. אם האקדמיה רוצה להיות מצפן של חוכמה - עליה לשוב אל מהותה ולעסוק במחקר ובהוראה, ולא בניסיון לעצב את המערכת הפוליטית.
ד"ר קותי שוהם הוא פילוסוף פוליטי ומומחה במחשבה מדינית
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו