מהשלכות היעדרו של חוק גיוס: ילדי גירושי המלחמה הפסידו פעמיים

מהומת חוק הגיוס, על רקע הנתונים המדאיגים על החוסרים בכוח אדם בצה"ל והעומס הצפוי על מערך המילואים גם בשנת 2026, תופסת כותרות ומקום משמעותי בסדר היום הציבורי - ובצדק רב. הנושא קורע עכשיו חלקים גדולים במדינה, בממשלה, בוועדות הכנסת, בתקשורת, בשיחות הברזייה ובקרב משרתי המילואים ואזרחים רבים.

על רקע המשבר המוצדק הזה, אני רוצה להצביע על נתון לא פחות מדאיג ומטריד, שגם הוא נחשף כחלק מנתוני כוח האדם בצה"ל - ביחס למשרתי המילואים בשנתיים האחרונות. בסקר שצה"ל ערך, בשאלה "עד כמה נפגעה המשפחה בשל שירות בן הזוג או בת הזוג?", 70% מאנשי הקבע ומהמשרתים במילואים השיבו נפגעה מאוד", וברקע נחשף נתון נוסף ומדאיג: "דווח על עלייה של 20% בשיעור הגירושים בקרב אנשי הקבע ומשרתי המילואים".

אנחנו כבר יודעים שהמלחמה יצרה הרבה לחץ על התא המשפחתי, וכבר עלו לא מעט נתונים, גם של הלמ"ס, על עלייה ברצון להתגרש ולהיפרד כחלק מהשלכות המלחמה. הרי ביום אחד המציאות התהפכה על כולנו. רבים גויסו למילואים וקטעו בבת אחת שגרת בית, נפרדו מהאישה (או מהבעל) ומהילדים, נפלו כאן טילים והיה כאוס גדול והרבה כאב, ועכשיו מתחילה תקופת ההחלמה (אני מקווה).

אבל ילדיהם של אנשי המילואים ומשרתי הקבע, שמשפחותיהם התפרקו השנה על רקע העלייה בשיעור מתגרשי משרתי המילואים, הפסידו פעמיים.

בפעם הראשונה, כשהם נאלצו להתמודד עם המלחמה ועם האיום הקיומי, כשחלקם לא זכו לקבל תמיכה וחיבוק מההורים (אבא או אמא) בשעה קשה ומאגרת, ולעיתים אף לא משניהם, מאחר שהם שירתו את המדינה חודשים רבים (חלקם שירתו 200 ימים, 300, 400 ואף יותר), והיו כמעט מנותקים מהילדים - שנאלצו למצוא חוסן במקומות אחרים.

בפעם השנייה, הם נאלצים להתמודד עם התפרקות משפחתם. עולמם של אותם הילדים כפי שהכירו אותו כבר אינו אותו הדבר. המציאות המשברית של אותם ילדים חווה התמוטטות מתמשכת מאז 7 באוקטובר 2023. אני קוראת להם "ילדי הגירושים החדשים", כי הם משלמים מחיר כפול.

תחשבו על עומק המשבר שאיתו נאלצים להתמודד אותם ילדים. הם סובלים בעיקר מחרדת נטישה. דמיינו ילדים שנטשו אותם פעמיים "ביום בהיר". אמנם למען מטרה נעלה, אבל תפקידם של ההורים הוא לשמור עליהם ולנסוך בהם ביטחון, ובמלחמה - הם לא היו שם בשבילם.

היציאה מהשגרה, הפחד והחרדות כבר שינו את הילדים הללו לנצח, ויש הורים שגם אחרי שנגמרו האזעקות עדיין לא היו שם בשביל הילדים - ואחר כך המשפחה התפרקה. העולם של ילדי הגירושים החדשים הפך לאזור מאוד לא בטוח, תרתי משמע.

 איך אפשר לדרוש מאנשים להקדיש את חייהם, את הזוגיות שלהם ואת השנים היקרות ביותר עם ילדיהם למען הביטחון - בלי לספק להם ולקרובי המשפחה שלהם הגנה, סיוע ותמיכה אמיתית, ולא רק דיבורים? איך?

אז עכשיו, כשכל הדיון סובב סביב חוק הגיוס והצורך הדחוף למלא את החוסרים בכוח האדם, חשוב כל כך שמקבלי ההחלטות, חברי הכנסת וכל האזרחים שקוראים את זה יבינו את המסר הבא: תפסיקו להתעסק רק במי ישרתו, ותתחילו להתעסק במחירים שמשלמים אלו שכן משרתים - ולתת להם מענה.

בחדר הגישור תמיד מציינים שהילד הוא במרכז, ושטובתו היא זו שמכתיבה את תנאי ההסכם. עכשיו אני שואלת: מתי גם במדינת ישראל הילד יהיה במרכז? מתי הילדים של משרתי הקבע והמילואים יהיו בראש סדר העדיפויות? אנחנו דורשים ביטחון, אבל אסור לנו לבנות אותו על חורבות הבתים שלנו.

הכותבת היא מגשרת בענייני משפחה ועורכת דין