מה קורה בשגרירות ישראל בבלארוס? מה מנחה את מדיניות החוץ שלנו ביחס לדיקטטורה של לוקשנקו? השאלות האלה עלו בסוף השבוע האחרון במלוא עוצמתן, לאחר סערה שקמה בבלארוס ובארץ באדיבות השגריר הישראלי אלכס גולדמן שיימן.
תזכורת: השגריר הופיע בערוץ טלוויזיה ממלכתי וסיפר על העמקת הקשרים התיירותיים בין ישראל לבלארוס. בין השאר, אמר גולדמן שיימן כי "ישראלים רבים טסים למינסק, ויהיה להם מעניין להכיר אנשים". את הכתבה העלתה השגרירות לדף הפייסבוק שלה וגרמה לכעס גדול. הסיבה: ההצהרות בדבר העמקת הקשרים באו שעות בודדות אחרי ה"ראיון" שאולץ להעניק לטלוויזיה המקומית העיתונאי רומן פרוטס ביץ', שעבור מעצרו חטפה בלארוס מטוס של ריינאייר והנחיתה במינסק, ומאז הוא מעונה במתקן של הקג"ב. דף השגרירות המנומנם (פוסטים בו זוכים לתגובה שתיים ולשישה שבעה לייקים ביום בהיר) הוצף במאות תגובות חריפות.
מדיניות ישראל ביחס לדיקטטורת לוקשנקו משונה, בלשון המעטה. ירושלים מעולם לא גינתה את זיוף הבחירות בבלארוס באוגוסט האחרון, ולא את דיכוי המחאה האלים. דה יורה, ישראל נוקטת ניטרליות ו"אינה מתערבת בשאלות פנימיות"; אבל דה פקטו השגריר מתארח באירועים של השלטון, נועד עם בכירי האוניברסיטה שהסגירה את הסטודנטים שלה לקג"ב, וכאמור מתראיין על העמקת הקשרים, ועוד בעיתוי כה אומלל. היכן שיקול הדעת? היכן לפחות המחשבה על הנראות? ואם שומרים על ניטרליות, למה לגלות כל כך הרבה חום? ב-14 בינואר העניק השגריר ראיון לאתר מקומי וסיפר שעמדת ישראל מושפעת מ"שמירה על האינטרס המיוחד שיש למדינת ישראל באשר למצב הקהילה היהודית בבלארוס". משונה: יהודי בלארוס לא ביקשו את הגנת ישראל, ולא ברור איך תוכל ישראל להגן עליהם אם יירדפו (כי הם אזרחי בלארוס). גורמים יודעי דבר אומרים ש"האינטרס המיוחד" הוא שם קוד להשארת שערי העלייה פתוחים. אבל רגע: האם שערי העלייה היו סגורים עד כה ולא סיפרו לנו? האם כעת אלפי יהודי בלארוס, שרק משתוקקים לעלות, הם בני ערובה בידי לוקשנקו, וישראל אינה פוצה פה? הטענה הזו מעוררת תהיות. מעבר לכך, האם לא הגיוני יותר לטפל בבעיה אם וכאשר, חלילה, תיווצר?
אדרבה, ההתנהלות הנוכחית של ישראל עלולה דווקא להזיק. בבוא היום גם לוקשנקו ילך, ואז מי לכפנו יתקע שתמיכת ישראל בדיקטטור לא תיזקף לרעת המדינה, ואולי אף לרעת יהודי בלארוס? לעיתים, כדי לגונן על עמדת השגרירות (ומשרד החוץ שמגבה אותה), נשלפות טענות ה"ריאלפוליטיק", אבל זה בדיוק המקרה שבו היא משמשת עלה תאנה להתנהלות קצרת רואי.
אין גם כל הכרח ש"ריאלפוליטיק" תסתור התייצבות ערכית לצד מיליוני אזרחים שוחרי חירות. זה עוד בלי לדבר על האופן שבו נתפסים היחסים עם לוקשנקו דווקא מצד מדינה, שזיכרון שתיקת העולם בשואה כה מרכזי בה. בכך אנו מזיקים לא רק ליהודים שם אלא גם למעמדנו המוסרי כמדינה וכאומה. הגיע הזמן שישראל תחשב מסלול מחדש בנוגע למדיניותה בבלארוס - או לפחות תפסיק להפגין ניטרליות כה לבבית כלפיו.