הטור של מיכל אהרוני שפורסם כאן (17.11) נגד קמפיין ויצו מציג תמונה חלקית, מציג עמדה שאינה מעודכנת למציאות ומתעלם מעשרות שנות מחקר וטיפול שמלמדים בבירור: אם לא מטפלים בשורשים, ממשיכים לטפל בקורבנות.
ויצו פועלת מעל ארבעה עשורים במאבק באלימות. אנו מפעילות מקלטים לנשים נפגעות אלימות, קהילות לנשים שיוצאות ממעגל הפגיעה וקווי סיוע לנשים ולגברים. מרכזי הטיפול שפעלו תחת ויצו טיפלו בשני המינים, לצד מחקרים ייעודיים על טיפול בגברים נוטים לאלימות. תוכנית "ילדים חשופים לאלימות" מטפלת בבנים ובבנות שנפגעים מאלימות של מבוגרים סביבם ומאפשרת לשבור את ההדבקה הבין-דורית. כל אלה אינם "מיקוד צדדי", אלא חלק מראייה הוליסטית של מעגל האלימות.
צמצום ההתבוננות לנשים בוגרות בלבד מוותר מראש על ההבנה שאלימות היא תהליך מתפתח. לכן בעשור האחרון אנו פועלות גם במקום שבו הדפוסים נוצרים בפועל, במסגרות חינוכיות לבני נוער. שם אנו פוגשות כיתות שלמות בסדנאות שמלמדות זיהוי דפוסים אלימים, הצבת גבולות, תקשורת, אחריות רגשית ובניית זוגיות בריאה. אנו מדברות איתם בגובה העיניים על הנורות האדומות והירוקות שביחסים.
בחרנו למקד את הקמפיין בדור הבא - הדור שיוביל את שיקום החברה הישראלית. בלעדיו לא נוכל לבנות חברה חזקה, בטוחה ומכבדת יותר
מי שמבקר את הקמפיין "לא חפירה - נורה אדומה" ומתעקש כי אלימות "מתחילה רק בבגרות", מתעלם מנתון בסיסי: שורשי האלימות נולדים בגיל צעיר. מערכות יחסים של נערים ונערות עשויות להיראות "תמימות", אך בפועל כוללות קנאה אובססיבית, שימוש בטכנולוגיה לשליטה ובידוד, איומים בהפצת תמונות, לחץ רגשי ולעיתים גם אלימות מינית ופיזית. האלימות הזו, שבגיל צעיר אכן יותר סימטרית בין המינים בשל אופייה הדיגיטלי רגשי, היא תופעה נרחבת שאינה זוכה למענה מערכתי, והיא בהחלט אינה "דרמת נעורים".
חינוך מוקדם להדדיות, לכבוד ולמערכות יחסים בריאות יכול למנוע הקצנה. מקרי קצה הם תולדה של דפוסים המתקבעים בגיל צעיר ומחריפים. אם נזהה ונלמד את הבסיס כבר בזוגיות הראשונה, נוכל לצמצם חלק מהמקרים הקשים שמגיעים לכותרות.
הדור הנוכחי מתמודד עם עומס רגשי חסר תקדים: מלחמה, מגפה, חשיפה לתכנים אלימים ברשת ולעיתים גם פינוי, שכול ואובדן. בתוך מציאות כזו, זוגיות עלולה להפוך לזירה של פגיעות ואובדן שליטה.
זה לא "קונספט": זה מה שאנו רואות מדי יום. לכן בחרנו למקד את הקמפיין בדור הבא - הדור שיוביל את שיקום החברה הישראלית. בלעדיו לא נוכל לבנות חברה חזקה, בטוחה ומכבדת יותר.
המאמר הביקורתי מתעלם מן המורכבות וממשיך לראות באלימות נגד נשים אירוע נקודתי. הגיעה העת להתקדם משיח מצמצם, שמפחד מחינוך מגיל צעיר, אל שיח אחראי ומבוסס ידע - כזה שמסתכל באומץ על כל שרשרת האלימות ופועל למגר אותה בכל חוליה, לפני שהיא הופכת לעוד שם ברשימת הנרצחות.
הכותבת היא קרימינולוגית ומנהלת תוכניות מניעת אלימות במשפחה של ויצו
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו