השבוע הודיע השר רון דרמר על התפטרותו וסיום תפקידו כשר לעניינים אסטרטגיים.
איש הצללים של ממשלת ישראל ונתניהו נפרד במכתב ששווה לצטט חלקים ממנו, שהם חדים ובהירים מוסרית. "7 באוקטובר הוא אכן היום האפל ביום שידע העם היהודי מאז קמה מדינת ישראל", כתב דרמר, "אך סיפורו של עמנו העתיק מעולם לא הוגדר על פי ימינו האפלים, מהם היו רבים מספור, אלא על פי יכולתו להתמיד ולהתגבר על החושך".
השם "דרמר" לא אומר הרבה ליהודים בישראל, כי הוא בחר להישאר חצי אנונימי עבור הציבור הישראלי.
הוא מעולם לא רץ בפריימריז או העמיד עצמו לבחירה, וכמעט לא התראיין לתקשורת הישראלית.
גם לתקשורת הבינלאומית הוא התראיין רק כשהיה ערך הסברתי דיפלומטי למילותיו. אגב, מי שצפה הבחין בחדות מחשבתית ומילולית.
דרמר עלה לבדו מארה"ב בגיל 26 ממניעים ציוניים ומילא שורה של תפקידי מפתח, רובם שקטים, בעיקר על הציר האסטרטגי, חוצה האוקיינוס, ישראל־ארה"ב. לא נכביר פרטים אודות עברו ותפקידיו, רק נדגיש את העובדה שכיהן כשגריר ישראל בארה"ב כשבע שנים, הן תחת ממשל דמוקרטי והן תחת ממשל רפובליקני, וידע לנווט את הספינה היטב, שלא לומר לשרוד תחת ממשל אובמה שהיה לא פשוט לישראל.
בתור האיש של נתניהו למשימות מיוחדות הוא נקרא לדגל גם בקדנציה הנוכחית וכיהן כשר לעניינים אסטרטגיים בממשלה, מופקד על הסוגיות הכי רגישות כמו איראן או החטופים.
הוא אמנם לא נבחר ציבור, אבל נבחר של נבחר ציבור, שנשלח למשימות הכי רגישות בעיקר מול הממשל האמריקני.
ראוי להגיד לדרמר תודה ולהעריך את פועלו גם נוכח מסע ההשמצות המכוער של מכונת הרעל משמאל. מה לא אמרו עליו: שהוא לא ישראלי, לא דמוקרט, מנותק, שהוא "הבן שביבי היה רוצה שיהיה לו", שהוא יוצר קרע בלתי ניתן לאיחוי בין הממשל האמריקני לבין מדינת ישראל, שהוא מחפש ג'ובים.
מאוחר יותר, כשהופקד על תיק החטופים, הטיחו בו שהוא מפקיר את החטופים למוות, ומכונת הקפלן הפגינה מול ביתו בהשמצות וברוע שבאמת לא מגיעים לו. בדיעבד, ובשל התוצאות בפועל, חבל שלא היה את דרמר מוקדם יותר בתפקיד הזה.
התעלה על כולם פרשן חדשות 12, אמנון אברמוביץ'. באחד המונולוגים שנשא בעיצומה של מלחמה הוא הטיח בדרמר ש"הוא לא ישראלי בעומק. הוא הגיע בגיל 26, למה הוא לא עשה צבא? החוויה הבסיסית שלו היא לא חוויה ישראלית. אני לא חושב שהוא יודע מה ההבדל בין אריק איינשטיין לזוהר ארגוב... או את ההבדל בין עמוס קינן לעמוס עוז... דרמר לא יודע איפה זה רפיח, ואם אתה שם אותו בניר עוז הוא לא יודע לחזור הביתה".
עזבו את הניתוק דווקא של אברמוביץ' מההוויה הישראלית העכשווית, איזה מין מונולוג אנטי־ציוני זה? דרמר הוא התגשמות החלום הציוני של עלייה וכור היתוך. בוגר אוקספורד שעלה לבדו מתוך ציונות והתברג בחוכמה ובעבודה קשה בצמרת המדינית של ישראל, לא בשביל בצע כסף או כוח אלא מתוך מחויבות לעם, לארץ ולמדינה. דרמר לא שכח להודות למי שעשה את השינוי באבק ובזיעה: "גם ההנהגה הראויה ביותר תלויה בחיילים אמיצים המוכנים להילחם למען הגנת המולדת, על כן אהיה אסיר תודה לעד לגיבורים הרבים שנפצעו ומסרו את נפשם במלחמה הזו".
את המכתב הוא חתם בראייה היסטורית של נצח ישראל: "מאה דורות של יהודים חלמו לחיות בתקופה שבה תהיה לעם היהודי מדינה ריבונית. ארבעה דורות זכו להגשים את החלום הזה. עם הזכות הזו מגיעה גם אחריות קדושה: להבטיח את החלום הזה עבור הדורות הבאים. אני חש ברכה עצומה על שזכיתי לשרת את מדינת ישראל ולהקדיש עצמי לאחריות נעלה זו". אמן - ותודה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו