מחסורם על המדינה, לא על גיוס המונים

20פדויי השבי שוחררו משבי חמאס שנתיים בדיוק לאחר שחטפו אותם המחבלים במחדל אוקטובר. כל הפדויים נעטפים בחיבוק אוהב מהציבור. כל מילה שלהם, כל שיתוף מהסבל ומהעינויים שעברו במנהרות חמאס, הופכים קרביים.

פדויי שבי זכאים לסיוע נדיב למדי מהמדינה. הם מקבלים9,000-4,000שקלים קצבה חודשית לכל ימי חייהם, לצד מענק הסתגלות חד־פעמי בהתאם לזמן ששהו בשבי, והסכום המרבי הוא כ־90אלף שקלים. עם שובם ניתן להם כרטיס נטען ובו10,000שקלים להוצאות מיידיות. כמו כן, הם זכאים לסיוע בטיפולים משלימים, בסכום של6,000שקלים בשנה, לכל ימי חייהם, טיפולים לגוף ולנפש, ככל שנדרשים, סיוע בהסעות או ברכישת מכונית וסיוע בדיור, לצד מענק חתונה וסיוע בלימודים, להם ולילדיהם, והשמה לעבודה. נוסף על כך, באופן אוטומטי הם מקבלים נכות של50אחוזים ללא צורך באישור ועדה. פדוי שבי יכול להגיש בקשה להכרה ביותר מ־50אחוזי נכות, ואם יאושרו לו100אחוזי נכות יקבל כ־20אלף שקלים קצבה חודשית. כל הסכומים צמודים. הזכויות הללו עשויות להתעדכן, בהתאם לחוק שמתנסח בימים אלו.

אין מחיר לסבל, לייסורים ולעוגמת הנפש שעברו ועוד יעברו פדויי השבי ומשפחותיהם. המדינה חייבת לספק את כל מחסורם ומאווייהם במסגרת הסביר. לכן לא ברור לי למה יותר ויותר פדויי שבי פונים לציבור, במסגרת מנגנוני גיוס המונים, ומבקשים סיוע כספי כדי לעזור להם לייצב את חייהם. אף שיוזמות כאלה נענות על ידי הציבור שפותח את ליבו ואת כיסו, זה מעלה שאלות מוסריות, חברתיות וציבוריות עמוקות. לטעמי, גיוס המונים למען פדויי שבי הוא דבר שאינו ראוי. הוא מערער את עקרונות הצדק והשוויון, ואף עלול לפגוע באמון הציבור במערכות המדינה, שממילא קרסו בכך שלא הגנו על אזרחיה ב־7באוקטובר.

כל מחסורם של פדויי שבי חייב להיות מוטל על כתפי המדינה. מדובר באזרחים שנפלו קורבן לכשל מדינתי חמור, ולכן האחריות לשיקומם צריכה להיות של המדינה - לא של הציבור הרחב באמצעות תרומות. כשאזרחים נאלצים לפתוח קמפיינים פרטיים כדי לממן טיפול נפשי, ליווי משפטי או שיקום כלכלי, הדבר מעיד על כשל מוסדי. זה משדר שהמדינה מתנערת מחובתה הבסיסית כלפי מי שנפגעו בשמה או בשל היותם אזרחיה. התוצאה היא העברת האחריות מהמוסדות הציבוריים ליחידים ויצירת תחושת הפקרות מוסרית.

כמו כן, גיוס המונים גורם להיררכיה פסולה של חמלה. מי שסיפורו ידוע יותר או מעורר סימפתיה יותר, מעורר חמלה ויזכה לתרומות, ואילו אחרים, שייתכן שמצבם הכספי והנפשי קשים יותר, יישארו מאחור - כך שסיוע ההמונים נקבע לפי פופולריות ולא לפי צורך אמיתי. חברה צודקת צריכה לספק רשת ביטחון שוויונית, ולא מערכת המבוססת על תחרות רגשית. נוסף על כך, חשיפה כזו, שמחייבת מתן פרטים מעוררי חמלה, עלולה לעכב את תהליך השיקום.

גם אם הכוונות טובות, גיוס המונים לפדויי שבי משקף מציאות עגומה, שבה אחריות לאומית מוחלפת ברחמים רגעיים. הדרך הנכונה לסייע היא לדרוש ממוסדות המדינה לספק תמיכה מלאה, בכבוד ובשוויון.