בעוד מורשתו של יצחק רבין תיזכר בעיקר בהקשר לתהליך אוסלו, רבים שוכחים שלרבין היתה מערכת יחסים מורכבת עם מערכת המשפט הישראלית. זו התחילה בשנת 1977 בהיותו ראש ממשלה עם פרשת חשבון הדולרים של אשתו, בתקופה שבה היה אסור על פי החוק להחזיק חשבון מטבע זר, והסתיימה בהתפטרותו מראשות הממשלה.
אולם בתקופת כהונתו השנייה של רבין בתפקיד ראש הממשלה, בשנים 1995-1992, רבין לא חסך את ביקורתו הנוקבת על מערכת המשפט.
הוויכוח המרכזי בין רבין למערכת המשפט נסב על נושאים ביטחוניים. לקראת סוף 1992 הפך חמאס לראש החץ של הטרור הפלשתיני. נוסף על פיגוע מכונית תופת, שסוכל ברגע האחרון ברמת אפעל בסוף נובמבר, במחצית הראשונה של דצמבר רצחו מחבלי חמאס ארבעה חיילי צה"ל, וכן חטפו ורצחו את שוטר משמר הגבול ניסים טולדנו.
בישראל הבינו שיש לשנות את כללי המשחק מול הטרור הפלשתיני ושחייבים להנחית מכה קשה על חמאס, ובתגובה הוביל רבין להחלטת ממשלה לגרש 415 אנשי חמאס.
רבין קיווה לבצע במהירות ובחשאי את הגירוש כדי למנוע אפשרות של הגשת עתירות לבג"ץ. תחושתו היתה שבבית המשפט רק מפריעים לו להבטיח את ביטחונם של אזרחי ישראל, והוא אמר כי במידה שבית המשפט לא יאשר את הגירוש, יהיה על השופטים להתייצב בפני הציבור הישראלי ולהסביר לו מדוע הם קיבלו את ההחלטה הזו.
ואכן, בזמן שהמגורשים היו על האוטובוסים בדרכם לגבול לבנון, הוגשה עתירה לבג"ץ על ידי ארגוני שמאל רדיקליים, והשופט התורן דאז אהרן ברק, שהיה נחוש בדעתו כי יש לתת לכל מגורש את זכות הטיעון לפני הגירוש, הוציא צו מניעה לגירוש. אולם הרכב השופטים בראשותו של נשיא בית המשפט העליון מאיר שמגר דחה ברוב דעות את צו הביניים, והגירוש בוצע.
גם בהמשך כהונתו הטיח רבין ביקורת קשה במערכת המשפט בנושאים ביטחוניים. דוגמה ידועה היתה לאחר הפיגוע שחמאס ביצע באוקטובר 1994 בתל אביב ובו נרצחו 22 ישראלים.
בתגובה לפיגוע אמר רבין שהוא דורש כי יאפשרו לו לבצע מעצרים מנהליים של אנשי חמאס ללא "בלבולים משפטיים מורכבים", ולאפשר לשב"כ לבצע חקירות "ללא כפפות של משי". דבריו של רבין היוו ביקורת קשה כנגד מערכת המשפט, שלדעתו הפריעה לממשלה ולמערכת הביטחון להיאבק בטרור.
גם בנושאים לא ביטחוניים הטיח רבין ביקורת קשה במערכת המשפט. בזמן שהמשא ומתן החשאי עם הפלשתינים התקיים באוסלו, החליט ביוני 1993 היועץ המשפטי לממשלה יוסף חריש להגיש כתב אישום על עבירות שוחד נגד יו"ר ש"ס אריה דרעי, דבר שהחל לערער את יציבות הקואליציה. בהתאם לסיכום ביניהם עם הרכבת הממשלה, חריש דרש מרבין לפטר לאלתר את דרעי מהממשלה, אף שהחוק קבע במפורש ששר שהוגש נגדו כתב אישום יכול להמשיך לכהן בתפקידו כל עוד לא הורשע בדין.
רבין כעס על דרישת היועמ"ש וסירב לפטר את דרעי, מחשש שש"ס תפרוש מהממשלה. רק בספטמבר, לאחר שבג"ץ קבע בהחלטה תקדימית שעל רבין לפטר את דרעי מהממשלה, התפטר יו"ר ש"ס בעצמו ומפלגתו עזבה את הקואליציה. רבין זעם על החלטת בג"ץ וטען שישנם גורמים בבית המשפט העליון המבקשים להפיל את ממשלתו.
לסיכום, אין ספק שלרבין היתה ביקורת נוקבת כלפי מערכת המשפט, שרבים בציבור הישראלי יסכימו כי חלקה היה מאוד מוצדק, בעיקר סביב הנושאים הביטחוניים. גם לפני הירצחו סבר רבין שמערכת האכיפה אדישה להסתה הפרועה נגדו מצד הימין הקיצוני, וכי אינה פועלת נחרצות כדי למגר את התופעה. אולם יחד עם זאת, לאורך כל כהונתו כיבד רבין את בית המשפט העליון ואת פסיקותיו.
ד"ר אורי ורטמן הוא מרצה ועמית מחקר באוני' דרום וויילס בבריטניה ועמית מחקר במרכז לאסטרטגיה רבתי לישראל (ICGS). מחבר הספר "התרסקות: מפלגת העבודה 2024-1992"
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו