השלט השחור בכיכר מכריז ש"במקום זה נרצח יצחק רבין במאבק על השלום".
ביום שבו רבין נרצח לא יהיה זה מן הנימוס לצלול אל כשלי ההסכם הרה־האסון הזה, אך כדאי ורצוי לדבר על תוצאה בלתי מכוונת שלו, תוצאה שעולה בחשיבותה אפילו על תקופת הבלהות הביטחונית שהביא עלינו אוסלו.
במאבק על השלום בוצעה החלפה היסטורית: הברית הציונית אולצה לפנות את מקומה לברית השלום. אם במוסדות הציוניים ישבו יחד צעירי מפ"ם והמזרחי, השומר הצעיר ואגודת ישראל; אם אדריכלי מגילת העצמאות עשו צעדים משמעותיים כדי שהמגילה תיחתם גם על ידי הפועלים הסוציאליסטים וגם על ידי הרבנים הדתיים - הרי שסלילת הדרך להסכמי אוסלו כללה את קריעת הציבור הציוני לשניים: "מחנה השלום" ו"אויבי השלום".
מצד אחד עמדו ערפאת ואנשיו, לצד רבין, פרס, פונדק וכל תומכיהם; ומהצד השני הועמדו כל מי שהעזו לבקר, להתנגד, להתריע או לפקפק במידת מוכנותו של ערפאת או מוכנותם של הפלשתינים לכתת חרבותם לאתים.
בתקופה שבה הרוגי פיגועים היו "קורבנות השלום", חמאס הוצג כמי שממשיך לפגע לא מתוך הסכם שבקריצה עם ערפאת, אלא מתוך שאיפה לחבל בשלום. משכך, כל מי שבחולשתו השתכנע שאכן אין סיכוי לשלום (או אפילו להסכם ביניים) עם רצחנות מתועבת, הפך מייד לשותפו של חמאס ולאבן נגף מאוסה. הימין, הליכוד והמתנחלים הוצגו כסייענים, כפי שכתב עמוס עוז במאמר מכונן שבו האשים את הליכוד (של אז) בשיתוף אינטרסים עם חמאס. עוז הגדיל לעשות ושלח את המאמר ל"ניו יורק טיימס", ששמח לפרסם אותו מחדש והעניק לו את הכותרת "קשרי חמאס־ליכוד".
רבין עצמו טען בכעס כי "הליכוד הפך סייען של ארגוני הטרור, של הג'יהאד האסלאמי וחמאס. נוצר מצב מוזר: חמאס והג'יהאד האסלאמי מבצעים פיגועים, מכוונים אותם יותר לתוככי ישראל הריבונית, כדי שהליכוד יקים מהומה, יקים זעקה, ויצליח אולי להביא לפיחות התמיכה בתהליך השלום".
אולי לא מפתיע שליקוי המאורות הזה ביחס לאויב ואוהב התרחש בעיצומו של ליקוי המאורות הכללי הקרוי הסכמי אוסלו. אך מאחר שדעותיו של העם הזה חלוקות גם כיום ביחס להסכמים, תבונתם ותוצאותיהם, נוכל לפחות להסיק מסקנה אחת חשובה. שנתיים של מלחמה הוכיחו לנו שהברית הציונית חזקה משחשבנו. השייכות לעם, והנכונות להתאחד כעם בשעת משבר גם לאחר תקופה של מחלוקות סוערות, מראה שהקשר בינינו לא רק יקר לנו אלא גם מהווה מקור כוח ונחמה.
בכל פריצת דרך מדינית שתתחולל בעתיד - וכמו שאנחנו מכירים את העולם הזה, הוא עגול מאוד, ופריצות דרך כאלה ככל הנראה יתרחשו - דבר אחד צריך להיות ברור: המתנגדים אינם אויבים. המחנה שלנו, של כולנו, הוא העם. בתוך העם יש מחלוקות, אך אף אחד לא נזרק לכלבים, לא מושווה לגרועים שברוצחים בגלל מחלוקת.
צריך להודות באמת הבלתי נעימה, שהתנועה הציונית לא הוקמה כדי לעשות שלום עם ערבים, אלא כדי להקים בית לעם היהודי בארץ ישראל.
הציונות מתקיימת גם בשעת מלחמה וגם בשעת סכסוך. אנו כמובן מושיטים יד לשלום, ואולי צריכים לעשות זאת בצורה רצינית יותר, אך יש ציונות בלי שלום, על אף מחיריה הכבדים.
לעומת זאת, אין שלום ולא יהיה שלום בלי ציונות. החיבור בין חלקי העם היהודי חשוב יותר אפילו מפתרון הסכסוך הישראלי־פלשתיני.
אחרי תוכנית ההתנתקות, בחשבון הנפש הפנימי של מתיישבי גוש קטיף, קבעו המתיישבים העקורים ש"לא התנחלנו בלבבות". גם תהליך מדיני לעולם לא יתאפשר אם מחנה השלום ישלב ידיים רק עם מי שדומה לו, וינהל קמפיין נגד כל מי שלא.
כשיגיע הסכם שלום שבו יש חששות ויש ספקות אבל גם יש אחדות, נדע שזהו שלום בר־קיימא.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו