אתמול בערב, לפני שהותר לפרסום דבר נפילתו של לוחם המילואים אפי פלדבאום, הבן שלי שאל אותי: "מה קרה בעזה?"
האמא המגוננת שבי, זאת שמנסה עדיין לחשוף אותו רק במידה מדודה לחדשות כדי לשמור עליו מפני מוראות העולם, תהתה איך הוא יודע.
"אני שומע מטוסי קרב מעל הראש, אז הנחתי שקרה משהו". ילד חכם, אין מה לומר. עוד מעט הוא גם יבין את הריטואל הבלתי נסבל והמוכר כל כך שנכנסנו אליו, ושאנחנו נשאבים אליו כמו אל חור שחור - הטקס שבו מדינת ישראל מגיבה רק כשבחוריה הטובים נופלים, ולא מגיבה על ניסיונות יומיומיים של חמאס לפגוע בחיילים, ניסיונות שמסתיימים בתושייה בואכה נס בכותרת "אין נפגעים".
היא גם לא מגיבה כלפי הפרות הסכם אחרות מצד המחבלים של עזה.
שורות אלה נכתבות שבע דקות לפני השעה 10 בבוקר, ביום רביעי. בעוד שבע דקות אמורה להיכנס לתוקף הפסקת האש. האש נמשכה שעות בודדות והישגיה אינם ידועים, אבל ניכר שהתגובה היא שוב מדודה, שקולה, מכילה, או בשפה קצת פחות מכובסת: "דרדלה". אפילו באופן סמלי זו בושה: הפסקת האש נכנסת לתוקף עוד לפני ההלוויה, לפני שנקבור את אפי ברגבי האדמה שעליה נלחם.
החל מהשעה 10 בבוקר שוב חמאס יהיה חופשי להרוג חיילים, להתל ולשחק בנו כאילו הוא מחפש את הגופות של חטופינו, ולהמשיך לבנות את שלטונו בנחת. אנחנו מצידנו נמשיך לחכות ל־13 חללינו, שאמורים היו לחזור בתוך 72 שעות, נמשיך להתעלם מירי לעבר כוחותינו ונמשיך להגיב רק אם חלילה יש הרוגים.
מדינת ישראל התירה למצרים להכניס ציוד הנדסי כבד כדי לסייע לחמאס באיתור הגופות, אבל יש ריח רע מאוד מההצגה המצולמת והמבוימת הזו. מעיד יותר מכל הסרטון שבו מתועדים מחבלי חמאס זורקים גופה וקוברים אותה מחדש, ולאחר מכן קוראים לצוותי הצלב האדום בחזה מלא גאווה כאילו מצאו עוד גופת חטוף. השבוע שוב היתלו בנו, כשמסרו שרידים של חטוף שכבר הובא לקבורה.
כן, יש הסכם, אבל ממשלת ישראל משום מה לא דורשת במלוא התוקף לקיים אותו, ואפילו את ההצגות המצולמות היא לא מציגה כראוי לעולם ולארה"ב כדי להוכיח מחדש מי מפלצות האדם שעומדות מולנו.
אבל אסור לנו להירדם ולשקוע למדיניות של התשה ומשיכת זמן.
היתרון היחיד בהסכם הפסקת האש שהושג, מלבד כמובן שחרור החטופים החיים וחלק מהמתים, הוא שאנחנו מחזיקים בשטח.
יותר מ־50 אחוזים משטח הרצועה עדיין בשליטתנו, הישג שאין להקל בו ראש.
עם זאת, הפרות ההסכם מצד חמאס, שמצידו מושך זמן כדי לבסס את שלטונו, לא יכולות להיענות בריטואל הדרדלה דוגמת תקיפות אוויריות של כמה שעות.
נגיסת שטח נוספת על כל יום שהם לא מחזירים חטופים, או אפילו כניסה שלנו למקומות הידועים לנו שבהם נמצאות הגופות, כדי לחפש את אחינו החללים, עשויות להיות צעד בכיוון הנכון.
העיקר לא להירדם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו