עובד זר מהודו עצר אותי באמצע הרחוב ובפנים נרגשות שאל "אקסקיוז מי, מה זה פה?". מה שהוא הצביע עליו באמת היה מדהים: תהלוכה צבעונית, רועשת ושמחה של מגוון אנושי ענק. תינוקות שעוד לא הולכים, זקנים שכבר בקושי הולכים, ילדים על אופניים, נוער נרגש, דתיים בחליפות, חילונים בלבוש חגיגי, נשים, גברים, כמה חיילים ברוח התקופה. התערובת המרהיבה הזו צעדה אחרי משהו שנראה כמו חופה של אורות, מנופפים בדגלי ישראל ובכל מיני אקססוריז של אורות צבעוניים ושרים בקולי־קולות "עם ישראל חי".
"זה", הסברתי להודי במבטא המטופש שישראלים תמיד מאמצים כשהם מדברים עם הודי, "זו הכנסת ספר תורה. כשיש ספר תורה חדש ולוקחים אותו לבית כנסת, לא סתם מניחים אותו בארון - עושים מזה חגיגה". "ספר תורה חדש! ורי נייס, ורי ביוטיפול", הנהן ההודי במרץ, מצטרף מרחוק למחיאות הכפיים.
וככה, באמצע יום חולין, באמצע עיר גנרית, הצטרפתי לתהלוכה מרגשת שלא היתה מביישת את הריקודים המלווים את החתן והכלה לחופה. אלא שמתחת לחופה לא עמד חתן ולא עמדה כלה, אלא גליל קלף. טקסט. טקסט עתיק בן אלפי שנים הוא זה שהוציא מאות יהודים (והודי אחד) מהבית בשעת אחר צהריים מהבילה וגרם להם לפזז ולהתרגש ולברך זה את זה בצעקות מזל טוב, מזל טוב.
ניסיתי להיזכר מתי הפעם האחרונה ראיתי, אפילו בטלוויזיה, אסיפה כל כך גדולה ונרגשת.
ופתאום, בצביטה של בחילה, נזכרתי: דווקא ראיתי. כולנו ראינו. בעזה. ילדים, נוער, הורים, זקנים - מטפסים על עמודים, צועקים, שרים, שורקים, מתרגשים. ב"טקסי" השחרור של החטופים שלנו, בהוצאות להורג, ב"סגירת החשבונות" האלימה בכיכר העיר.
בסרטונים שאין סיכוי שניתן לילדים שלנו לצפות בהם, בסרטונים שבגללם רצה בקבוצות ההורים של בית הספר אזהרה להורים, שיוודאו שבני הנוער שלהם לא צופים בטעות בסרטונים רוויי תאוות דם, אלימות רצחנית, התעללות באנשים חיים.
בסרטונים האלה מופיעים עשרות, אם לא מאות, ילדים. בני נוער. הורים. הזירה שהם צופים בה בהחלט נראית להם תואמת גיל, ובזמן שאנחנו מלמדים את ילדינו להתרגש מהטקסט העתיק שלנו, לרוץ אחריו, לנשק ולחבק אותו, הם מלמדים את ילדיהם להישיר מבט אל אדם כפות, אדם שאולי הם מכירים, שיורים לו בעורף וכל תכולת הגוף הרלוונטית נשפכת אל הקרקע המזוהמת.
הם מלמדים את ילדיהם להריע באקסטזה כשהסדיסט התורן משאיר את הקורבן שלו עם רגליים מרוסקות. מלמדים אותם לבוז ולשרוק לאזרחים חטופים מורעבים, לנסות לשלוח יד אל עבר חטופות.
זה ההבדל. זה הפער. אפילו קטטה מקומית ברחוב ישראלי תתפזר די מהר, לרוב בזכות התערבות של כמה עוברי אורח חזקים.
אין לנו אשליות לגבי אלימות, היא תמיד תהיה חלק מהחיים, אבל תמיד נראה בה כישלון - של התרבות, של ההורים, של מדיניות הממשלה.
בעזה האלימות היא ביטוי נעלה, רצוי, מענג, של הדת, התרבות והלאום. הילדים שלנו רואים תהלוכה צבעונית של ספר תורה וכבר יודעים שיהיו ממתקים; הילדים שלהם מחכים לממתקים שלהם אחרי שמישהו נרצח.
המלחמה שעוד לא הסתיימה בעזה נועדה לא רק לנטרל את יכולתו של חמאס לרצוח יהודים בעתיד הנראה לעין, אלא להזכיר לחיות האדם שמעבר לקו הצהוב החדש שתרבות, ששיא ההגשמה שלה הוא מוות והרס, תפגוש את המוות וההרס קרוב מאוד לבית.
לא נוכל לעקור, למרבה הצער, את אקסטזת הדם האסלאמיסטית, אבל ככל שנוודא שאנו מצמידים לה תג מחיר גבוה להחריד, נוכל להמשיך לראות ילדים יהודים עמוסי סוכר רודפים בשירים אחרי ספר תורה, ואחר כך הופכים לאנשים אוהבי דעת, כאלה שמסתירים מהילדים שלהם סרטוני זוועה, אבל שטקסט קדוש בן אלפי שנים עדיין גורם להם לרקוד מרוב שמחה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו