איך נמנע את 7 באוקטובר הבא?

עם שחרורם של כל חטופינו והשבתם של חללינו, שתושלם - כך כולנו מקווים - במהרה, באה לסיומה המלחמה שפתח נגדנו חמאס ב־7 באוקטובר 2023.

המלחמה הסתיימה, אבל השלום עדיין לא בא.

ובכל זאת, הנשיא טראמפ, אדריכל ההסכם שהביא להפסקת המלחמה ולשובם של החטופים, מיהר להכריז כי מדובר בקיצו של סכסוך הדמים שבו אנו נתונים בארץ הזו כבר יותר מ־150. הנשיא האמריקני דיבר, אגב, על סכסוך בן שלושת אלפים שנה, כאילו היו בארץ ישראל בתקופת המקרא ערבים, לא כל שכן פלשתינים... אבל על כך אפשר לסלוח לו, שהרי הפרטים - ובוודאי שפרטים היסטוריים - מעולם לא היו הצד החזק שלו.

ועדיין מותר לתהות אם טראמפ באמת מאמין שבהצהרות נחרצות על בוא השלום ניתן יהיה לפתור סכסוך כל כך מורכב ומסובך, משימה שבה כשלו רבים וטובים לאורך השנים, ובתנאי פתיחה טובים בהרבה.

אבל בעודנו נושאים עיניים אל העתיד בתקווה ובעיקר בדריכות, אסור להפנות גב אל העבר ולשכוח את השנתיים האחרונות, משום שעלינו לוודא שהפקנו את הלקחים ולמדנו מן הטעויות שהביאו עלינו, פעם שנייה בתוך 50 שנה, הפתעה אסטרטגית שהמיטה עלינו אסון. ומדובר לא רק בזלזול באויב, יהירות וביטחון עצמי, אלא גם בקידוש הסטטוס־קוו.

ערב 6 באוקטובר 1973 היתה ישראל משוכנעת שמצבה מעולם לא היה טוב יותר, ולכן הדבר הנכון הוא לדבוק בסטטוס־קוו ולהימנע מכל מעשה, מדיני או צבאי. וכמו לפני 50 שנה, גם ערב 7 באוקטובר, היינו משוכנעים כי מצבנו מצוין וכי הימנעות מכל מעשה צבאי - למול חמאס או חיזבאללה, אבל גם מכל מעשה מדיני - מבית או למול העולם הערבי, הוא הדבר הנכון לעשות, כלומר לא לעשות.

בדיעבד הביאו עלינו חוסר המעשה וה"חניה באזור הנוחות" אסון, ואף מנעו מאיתנו להיערך לקראתו ולמנוע אותו.

גם כיום, יש מי שמטיפים לחזור אל הסטטוס־קוו, ולאחר שנפסקה האש בעזה - להמתין לכישלון יוזמת טראמפ, שממילא ספק אם תצא לפועל, ולחזור בכך אל המציאות של ערב 7 באוקטובר והפעם עם חמאס מוחלש, נטול כוח צבאי שאותו השמדנו במהלך הקרבות.

במהלך רבע המאה האחרון דבקה ישראל בסטטוס־קוו, ומבחינה זו לא היה כל הבדל בין מחנה הימין לבין מחנה המרכז והשמאל. האמנו כי הסטטוס־קוו מאפשר לנו לקדם את אחיזתנו ביהודה ושומרון ולשמור על מרחבים אלו, בין אם כפיקדון לימים טובים יותר, אם יבואו, שבהם ניתן יהיה לקדם הסדר מדיני עם הפלשתינים, ובין אם כדי לקדם בהם תהליך של ישראליזציה, כשכל יום שעובר מרחיק את הפלשתינים מחזון המדינה הפלשתינית ומחזק את הנוכחות ואת השליטה של ישראל בשטח.

אלא שכל זה התפוצץ לנו בפרצוף. ומכאן המסקנה המתבקשת שמדינה חפצת חיים חייבת לשמור על תנועה מתמדת, לגלות דינמיות ויוזמה, ולטפל באופן אקטיבי בבעיותיה, שכן אלו לא תיפתרנה מעצמן.

ישראל חייבת אפוא לצאת ביוזמה משלה, ולשם כך נדרשת הכרעה בציבור - האם פנינו להסדר מדיני למול הרשות הפלשתינית ואולי אנו מעדיפים שהעולם יכפה עלינו פתרון לסכסוך

אם לא נטפל בסכסוך הישראלי־פלשתיני אלא נעדיף לשמור אותו בהקפאה עמוקה, אחרים יטפלו בו במקומנו - בין אם ארגוני הטרור שיחדשו את מתקפותיהם נגדנו ובין אם הנשיא טראמפ והקהילייה הבינלאומית מאחוריו, שיכפו עלינו הסדר כפוי שיוביל לכינונה של מדינה פלשתינית בתנאים שאינם נוחים לישראל.

ישראל חייבת אפוא לצאת ביוזמה משלה, ולשם כך נדרשת הכרעה בציבור - האם פנינו להסדר מדיני למול הרשות הפלשתינית ואולי אנו מעדיפים שהעולם יכפה עלינו פתרון לסכסוך, וישנה כמובן אפשרות נוספת שעניינה סיפוח איו"ש ושילובם של הפלשתינים החיים בו כאזרחים שווי זכויות במדינת ישראל. נראה שרובם יסכימו למהלך שכזה, ויעדיפו אותו על פני חיים במדינה פלשתינית רודנית ואסלאמיסטית.

אבל העיקר הוא ליטול את גורלנו בידינו ולעשות מעשה, מפני שאחרת נגלה שגורלנו נמצא בידי אחרים.