שדה הקרב המדיני נפתח: טורקיה וקטאר אינן חלק מהפתרון, אלא מהבעיה

הפסקת האש על פי מתווה טראמפ אינה סוף המלחמה - היא פתיחת שדה הקרב המדיני. טורקיה וקטאר אינן חלק מהפתרון אלא מהבעיה. מדינות שיצרו את עזה שלפני 7 באוקטובר לא יכולות לעצב את זו שאחריו.

קטאר היא המדינה שאירחה במשך יותר מעשור את לשכת חמאס בדוחא. מה שהוצג כתיווך הומניטרי הפך לתשתית פוליטית וכלכלית קבועה. הכספים זרמו, ההנהגה שגשגה, והעולם שתק. טורקיה העניקה דרכונים לפעילי חמאס והציבה את אנקרה כמקלט מדיני לארגון שהצהיר בגלוי על רצונו להשמיד את ישראל.

זה לא רק עניין של רטוריקה. במערכת החינוך הטורקית צוין 7 באוקטובר כיום "מודעות לפלשתין", בהוראת משרד החינוך לכל 81 המחוזות. הילדים למדו על "מצפון, צדק ואנושיות", אך המצפון היה גרסה טורקית של מוסר: כזה שהופך טבח ל"שחרור צודק של עזה". שר החינוך יוסוף תקין ניסח זאת: "עלינו להחיות את מצפונה של האנושות בילדינו". כלומר, הפיכת 7 באוקטובר מיום זיכרון ליום חגיגה של טבח ישראלים.

באותו שבוע הכריזה אנקרה כי "יצרה קשר" עם קבוצות חמאס המחזיקות חטופים - לא עם משפחות, אלא עם המחזיקים עצמם. אבסורד מוחלט: אנקרה מציגה "יצירת קשר" עם החוטפים כהישג, בעוד מעולם לא איבדה את הקשר איתם. לא תעודת כבוד, תעודת זהות של שותפה לטרור. מדינה שמלמדת את ילדיה שהרוצח הוא הגיבור לא יכולה לפקח על פירוז הטרור.

התקיפה בדוחא לא היתה עוד מהלך טקטי - היא סימנה את הרגע שבו נסדקה חסינותה של קטאר. המתקפה לא חיסלה את הנהגת חמאס, אך פגעה בליבה: באשליה שדוחא יכולה לארח טרור ולשמור על מעמד של מתווכת. טראמפ, שהצהיר כי הוא "מאוד מוטרד" מהתקיפה במדינה "בעלת ברית אמריקנית", הבחין בשיחות סגורות במנוף האסטרטגי שנפתח: הזדמנות להאיץ הכרעה. מאז קטאר נאלצה להעריך מחדש את גבולות חסינותה: היא לא שינתה צד, אך שינתה משקל ממתווכת חסינה למוקד רגיש במפת הלחצים.

כעת, כשהקלפים נחשפו והמסכות הוסרו, ישראל לא מתכוונת לטשטש את הקווים. מי שאירח את הנהגת חמאס וחינך דורות לראות בטבח "מאבק", לא יכול להיות חלק מהמערכת שאמורה למנוע את חזרתו.

טראמפ מתרגם זאת למדיניות: הסדר של אחריות, לא של סנטימנטים. מצרים מתווכת בדרום, ארה"ב מפקחת מלמעלה; בהסכם קטאר מוגדרת כערוץ "הומניטרי, תמיכתי וטכני", וטורקיה מעורבת בלי שליטה ישירה. אך בשתי הבירות מציגים תמונה אחרת: בדוחא מדברים על "תפקיד מרכזי בשיקום", באנקרה על "מעורבות בתהליך השלום". בפועל, ההסכם מגביל את שתיהן למעורבות סמלית: מי שהעניקו לחמאס מחסה לא יקבלו לידיהם את מפתחות השיקום. פסגת שארם, שבה נישאו דגלי שתי המדינות לצד ארה"ב ומצרים, המחישה את ההבדל בין דיפלומטיה של הצגה לבין מדיניות של אחריות.

השלב הבא אינו צבאי אלא תודעתי. ישראל חייבת להגדיר את המציאות לפני שדוחא ואנקרה יעצבו אותה בשפת חמאס. אם יישבו לשולחן, ההפוגה תתורגם לתבוסה; אם יורחקו, ייווצר סדר חדש: ניצחון ברור, ריבונות ללא תיווך ושקט שמרתיע. זה ניקוי הזירה ממי שהולידו את חמאס, ומנסים כעת להולידו מחדש.