המנצחות האמיתיות של הפסקת האש עומדות לדרוש את מה שישראל ניסתה למנוע

בעיצומו של הדיון הציבורי על "תמונת הניצחון" והמחירים הכואבים של הסכם טראמפ, קל לפספס את הסיפור האמיתי, הגדול יותר. מאחורי הקלעים, הרחק מעיני המצלמות המתמקדות בעזה או בישראל, מתרחש מהלך אסטרטגי שאת פירותיו קוצרות שתי מנצחות ברורות: טורקיה וקטאר. ההסכם המתגבש אינו רק עסקה לשחרור חטופים, אלא גם ניצחון אסטרטגי לציר האחים המוסלמים. האירוניה המרה היא שציר רדיקלי זה התחזק והתעצם דווקא תחת מנהיגותם של בנימין נתניהו ודונלד טראמפ, שלכאורה היו אמורים להיות חוד החנית במאבק נגדו.

קטאר היא הדוגמה המובהקת ביותר למשחק הכפול שהפך לאמנות. כבר שנים היא המממנת הראשית של חמאס. מעבירה מזוודות של מיליוני דולרים באישור ובתיאום עם ממשלת ישראל - כספים שתדלקו את מכונת הטרור, שילמו משכורות למחבלים ואפשרו את בניית מנהרות המוות. ואז, ברגע שהלהבות מתלקחות כתוצאה ישירה של מדיניותה, היא מציגה את עצמה כמתווכת ניטרלית והגורם היחיד שיכול להביא לרגיעה. כל הסכם שמציב את קטאר במרכז הבמה הוא ניצחון עבורה. היא מכבסת את תדמיתה, זוכה ליוקרה בינלאומית ומבססת את מעמדה כשחקנית מפתח - תוך המשך תמיכתה בארגון שאחראי לטבח הנורא ביותר בתולדות המדינה.

לצידה ניצבת טורקיה של רג'פ טאיפ ארדואן, הפטרון האידיאולוגי של האחים המוסלמים. ארדואן רואה בחמאס את חוד החנית של חזונו להגמוניה אסלאמית־רדיקלית במזרח התיכון. הרטוריקה הארסית שלו נגד ישראל אינה מקרית. היא נועדה לבסס את מעמדו כמנהיג העולם המוסלמי ולקרוא תיגר על המדינות הסוניות המתונות, שותפותיה של ישראל בהסכמי אברהם. כל הישג של חמאס, ואפילו עצם הישרדותו לאחר מתקפה ישראלית נרחבת, נתפס בעולם המוסלמי כניצחון לתפיסת עולמו של ארדואן. הפסקת אש שמשאירה את חמאס על רגליו מחזקת את הנרטיב שלו, שלפיו הדרך הרדיקלית היא היחידה להיאבק בישראל ובמערב.

אך כיצד הגענו למצב שבו ציר רדיקלי זה צובר כל כך הרבה כוח ולגיטימציה? כאן נכנסים לתמונה בנימין נתניהו ודונלד טראמפ, שניהלו מדיניות שהעניקה לקטאר חסינות כמעט מוחלטת. במשך יותר מעשור, ממשלות נתניהו קידמו את קונספציית "הפרד ומשול": החלשת הרשות הפלשתינית המתונה באמצעות טיפוח מפלצת חמאס בעזה. זו היתה טעות אסטרטגית קולוסאלית שהתפוצצה לנו בפנים.

במקביל, ממשל טראמפ, שהתמקד בקידום הסכמי אברהם, אימץ גישה עסקית צינית כלפי קטאר. בעודו מפעיל לחץ מקסימלי על איראן - הוא העניק לקטאר, התומכת הגדולה של הטרור הסוני, יחס מועדף. מדוע? התשובה טמונה באינטרסים כלכליים וביטחוניים. טראמפ התגאה בעסקאות ענק עם קטאר, כמו רכישת מטוסי בואינג במיליארדי דולרים על ידי "קטאר איירווייז", מהלך שהוצג כהישג אישי שלו וכחיזוק הכלכלה האמריקנית.

האסטרטגיה של טראמפ ונתניהו התבססה על אשליה מסוכנת: שניתן לדחוק את הסוגיה הפלשתינית לשוליים, לעקוף אותה באמצעות הסכמים עם מדינות המפרץ ולנהל את חמאס כבעיה מקומית. אירועי 7 באוקטובר הוכיחו כמה התפיסה הזו היתה מנותקת מהמציאות. הסוגיה הפלשתינית לא נעלמה - היא פשוט עברה תהליך של הקצנה והתחזקה תחת פטרונות חדשה, רדיקלית ונחושה יותר.

כעת, הציר שהם עצמם טיפחו - קטאר, טורקיה וחמאס - הוא זה שמכתיב את סדר היום. הניצחון הגדול שלהם בהסכם אינו סוף פסוק, אלא רק ההתחלה. בקרוב מאוד, הציר הזה ידרוש את מה שישראל וארה"ב ניסו למנוע: הקמת מדינה פלשתינית. זוהי תוצאה ישירה של מדיניות קצרת רואי, שהעדיפה רווחים טקטיים וכלכליים על פני ראייה אסטרטגית ארוכת טווח. המנצחות האמיתיות לא חוגגות בעזה, אלא באנקרה ובארמונות הפאר של דוחא.

ד"ר ניסים כץ הוא מומחה לתקשורת ופוליטיקה