אבא שלי, הרב ישעיהו הולנדר, נפטר לפני שבועיים, בלילה שבין היום הראשון של ראש השנה לבין היום השני. בבוקר לאחר מכן הלכתי להתפלל, וכפי שסיכמתי מראש עם הגבאים, תקעתי בשופר את 100 התקיעות הנדרשות. שמחת החג של העם היהודי דחתה את האבל האישי שלי. ביום טוב לא מתאבלים, אפילו על מי שנפטר בו ביום.
בכל זאת, היה סמל קטן לאבלות שבה הייתי שרוי: לא עליתי לברך את ברכת הכוהנים. ברכה זו צריכה להיאמר בשמחה, ומי שמתו מוטל לפניו לא שמח. כך, הלכות האבל ביום הקדוש ממצעות בין השמחה הציבורית לאבלות האישית.
בימי חג הסוכות נוהגים להקיף את בימת בית הכנסת תוך כדי אמירת תפילת "הושע נא". פוסקי ההלכה האשכנזים הכריעו שמי שאבל על פטירת אביו או אמו לא ישתתף בהקפות אלה בשנת האבל הראשונה. ההקפה נחשבת אירוע משמח, ואל לאבלים לקחת בה חלק.
הרב יוסף שלום אלישיב סבר שהיום אין שמחה גדולה כל כך בהקפה, ולכן יש מקום שהאבלים כן יקיפו את הבמה. היות שלא רצה לשנות מההלכה הנוהגת, הוא הציע פשרה: האבל יחזיק את ספר התורה במרכז המעגל. כך הוא יהיה חלק מהתפילה הציבורית, אך לא ייקח חלק ממשי במעגל השמחה. האבלות מושהית, ואירועי החג תופסים את המקום המרכזי.
פרויקט שירים לזכר הנופלים ב-7 באוקטובר // צילום: אנגל הפקות
השהיית האבל בפני השמחה לא מייצגת רק את דחיית הפרטי בפני הציבורי. יש בה גם כדי לייצג את דחיית האבלות מפני השמחה, את הבחירה להסיט מבט מהמוות ולהתמקד בחיים.
ככהן, אני רגיל להיות קצת מחוץ למעגל. חדר ההספדים שבו מתכנסים בהלוויות הוא מחוץ לתחום עבור כוהנים, אלא אם המת הוא בן המשפחה הגרעינית שלהם. ההשתתפות באבל היא מרוחקת. לחלוק כבוד - כן, להיכנס לחדר אחד עם האבלים - לא. להאזין להספדים מבחוץ - כן, אך לצעוד בתהלוכת הלוויית המת למנוחתו האחרונה - לא, או מרחוק. כך אני קרוב לאבל, אך רגליי נטועות בארצות החיים. האבל נוכח, אך הוא מושהה.
7 באוקטובר חל השנה בסוכות, המכונה "חג שמחתנו", ולפי השיח הציבורי נראה שהתנגשות זו מבטאת את "התנגשות הציוויליזציות" הישראליות. מחד אבלות, ומאידך שמחה. השהיית האבלות, שהמסורת היהודית ההלכתית כה רגילה בה, אינה מקובלת בתרבות שרחוקה מן ההלכה.
אגב, זו לא התנגשות חדשה. גם קביעת יום השואה בחודש ניסן ביטאה אותו קונפליקט: חודש ניסן, שבו נגאלו ישראל ויצאו ממצרים, הוא חודש שבו נהגו לא לקיים אזכרות, אך מדינת ישראל בחרה לקבוע את יום האבל דווקא בו, ובמשך שנים הנהיגה הרבנות הראשית בי' בטבת את "יום הקדיש הכללי" על מי שתאריך רציחתם בשואה לא ידוע.
אכן, ימי הסוכות הם ימי שמחה, אך כמו שביחס לאבל הפרטי יש דרכי ציון מקובלות - כך יהיה ראוי לתת ביטוי גם לאבל הלאומי במסגרת ימי החג. אך עם זאת, השהיית האבל המקובלת במסורת ישראל יכולה לתפוס מקום בתרבות ישראל העכשווית, ואירועי האבל על 7 באוקטובר שחל בסוכות לא חייבים להתעלם מכך שהם מתקיימים במהלך חג בן אלפי שנים. יהיה חבל לנסות להכריע אם להתאבל או לשמוח. לאורך זמן אנו עלולים למצוא את עצמנו עם הפשרה הכל כך שגרתית, שמעדיפה לא להכריע ולהתעלם מהמועד וממשמעותו.
עדיף לנקוט דרך שנותנת ביטוי לשני הרגשות גם יחד. אם נבחר בדרך זו, ציון 7 באוקטובר בחג סוכות יתמקד בשיקום ובשמחת החיים שאחרי האסון, ואת ציון האבלות נדחה לימים שאחרי סוכות. כך, אנו לא נבחר בין שמחה לאבל, אלא נביע את שניהם. אנו לא נבטל את האבל או את השמחה, אלא נשהה את האבל עד חלוף ימי השמחה.
הרב ד"ר אביעד יחיאל הולנדר הוא חבר בארגון "רבני ורבניות בית הלל" ובתנועת "הנתיב השלישי"
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו