שיעור מודרני בחוסן: להצמיח יציבות מתוך הארעיות

שנתיים אחרי שהקירות התמוטטו והגג שחשבנו שיש לנו התברר כגג של ענפים, מגיע שוב סוכות ומזכיר שבית הוא לא ארבעה קירות. הוא אנחנו, הוא הקהילה שלנו. ועלינו מוטלת המשימה: להפוך את הארעי לקבע פעם בשנה.

אנחנו נדרשים לצאת מהמרחב המוגן שהוא הבית שלנו, אל בית ארעי ובלתי יציב בעליל: שלוש או ארבע יריעות בד, תקרת ענפים שממנה מציצים כוכבים בלילה ושמש ביום, ותחושה כללית של חוסר יציבות. הקישוטים ייפלו ברוח הראשונה, כל הקונסטרוקציה תקרוס בגשם, שאיכשהו תמיד יטפטף דווקא בחג.

בשנתיים האחרונות, המעבר מדירת קבע ל"בית" ארעי אינו רק מנהג עתיק. הוא שיעור מודרני בחוסן. הוא שאלה: מה הופך מקום לבית ואיך אפשר להמשיך בחיינו כשכל מה שהכרנו נעלם ככה פתאום.

בחיים הרגילים שלנו יש רצף פעילויות ומשמעויות שמחזיקים ומחזקים אותנו: ארוחה משפחתית שבועית, שיחת בוקר בפקקים עם חברה, אימון קבוע או מחויבות לעשייה קהילתית. קבע איננו קיפאון; הוא הבסיס שממנו אפשר לזוז. הוא השפה שמאפשרת לנו להתמודד בקלות רבה יותר עם שינויים.

הארעי, לעומת הקבוע והידוע, איננו רק "זמני"; הוא תנועה והסכמה לאי-ודאות. הוא החיים כשהלו"ז משתנה, כשעבודה מתחלפת, כשילדים עוברים מסגרת, כשחדשות לא צפויות מציפות. הוא היכולת לשחרר שליטה ולבחור גמישות: להתמודד לתפקיד חדש, לעבור שכונה, להצטרף לקהילה חדשה. אנחנו נדרשים לנוע גם אם לא בחרנו בכך, בלי לאבד את עצמנו.

ואז בא 7 באוקטובר, דווקא בשמחת תורה, וכל הקבוע והמוכר והידוע והוודאי התנפץ. כל מה שחשבנו שאנחנו יודעים על עצמנו, עבר טלטלה ודורש מאז חשיבה מחודשת.

הבית - כפשוטו - הפך בן-רגע ארעי. בתי מלון, דירות שכורות, חיים בין ארגזים, ציוד אישי שצריך לאסוף מחדש, מסגרות לימוד חדשות. ומעל הכל - האנשים הקבועים בחיינו, תבנית נוף מולדתנו, שבבת-אחת נעלמו לרבים מדי מאיתנו.

חג סוכות מזכיר לנו שדווקא בתוך הקושי הגדול של חיינו, מתחזקת המשימה היהודית-ישראלית שמשותפת לכולנו בכל הדורות: לבנות קבע מתוך הארעי.

זה כואב, כמו שקורה בכל שינוי, אבל הקבע מצליח להיבנות כשפותחים קבוצת סיוע קהילתית, כשמצליחים לייצר שגרת בוקר גם כשאבא בסבב חמישי, כשאוספים חבילה לשכנים או כשמצליחים לייצר התאמות למצב משתנה. תסתכלו על נשות המילואימניקים. איך הן עומדות בחזית התמרון שבין ארגון הבית לניהול העבודה וסיוע למשפחות אחרות בקהילה. הן מעניקות לכולנו שיעור במנהיגות יומיומית: גם כיוון וגם נחמה, גם ביצועיות וגם קהילה.

הסוכה מזכירה שקירות דקים לא מונעים מהבפנים להישאר יציב. הארעי יכול להפוך למרחב בעל משמעות. לא בגלל החומר, אלא בגלל האנשים והערכים. בגלל הרוח

הסוכה מזכירה שקירות דקים לא מונעים ממה שקורה בפנים להישאר יציב. אפשר ליצור תחושת בית כמעט בכל מקום: שולחן שמזמין שיחה, טקס קבוע לפני השינה, יד מושטת. הארעי יכול להפוך למרחב בעל משמעות לא בגלל החומר, אלא בגלל האנשים והערכים. בגלל הרוח.

ווינסטון צ'רצ'יל אמר: "דבר לא יוכל להציל את אנגליה אם היא לא תציל את עצמה. אם נאבד את האמונה בעצמנו, ביכולתנו להוביל ולמשול, אם נאבד את הרצון לחיות, אכן יסתיים סיפורנו". וכך גם אנו. הבית הפרטי הוא המקור לחוסן לאומי. גם מול ארעיות אינסופית נבנים פה בתי קבע. תראו את הדס לוינשטרן שקמה מן העפר ולבשה לבן. כמה רבים מאיתנו קמים מדי בוקר מתוך השבר ומביטים קדימה.

סיוע אזרחי, תמיכה קהילתית, מסגרות חינוך גמישות ורוח עוצמתית - כל אלה הם "סוכות של קבע" שמאפשרות לצלוח את הקשיים. חג הסוכות מזכיר שמתוך הארעי אפשר לבנות עתיד. מתוך הכאב - לטעת שורשים חדשים ולהצמיח מרחבים בטוחים. לייצר קבע שמחבק את האנשים, ובונה "סוכת שלום" רחבה לכולם.

הכותבת היא יו"ר תנועת "אמונה" - נשים דתיות ציוניות