הרצון להיות "כמו הגויים" הוא דחף גלותי ישן, שמכשיל אותנו מראשית ימי הציונות. כדי שנצליח כמדינה עצמאית וכעם חופשי, עלינו להתנער מ"היהודי הגלותי" ולצעוד בגאווה בדרכנו. לא להמתין לאישור מאירופה כדי לשיר את שירת חיינו.
ישראל איננה חלק מאירופה. לא גיאוגרפית, לא בזהות. אמנם יש לנו שורשים יהודו-נוצריים משותפים, אך בעוד באירופה הערכים הללו הולכים ומתפוררים, אצלנו הם עדיין פועמים בלב האומה. האירוויזיון מתהדר ב"אירופיות", אבל זהותנו איננה שם. אז למה לשמש שק חבטות של אירופה? כפי שאמר ז'בוטינסקי: "עם שלא יכבד את עצמו - גם אחרים לא יכבדוהו".
והרי אירופה עצמה מצויה במשבר עמוק. היא כושלת מוסרית, מתערערת פוליטית ומתרוקנת תרבותית. מול אנטישמיות ברחובות פריז ובריסל היא מהססת לגנות; מול ישראל היא ממהרת להטיף מוסר. באותה שעה, היא בונה חומות אדישות מול סכנת הטרור שמקננת בתוכה.
אירופה מתמכרת לאשליות, ואנחנו איננו יכולים להרשות לעצמנו את המותרות הללו. האירוויזיון הפך לחלון הראווה של ההתפוררות הזאת: במה שמצהירה על חופש ושוויון, אך בפועל משמשת כלי ניגוח - זירה של צביעות, פוליטיזציה וחרמות.
ישראל חווה אפליה מתמשכת בתחרות הזו כבר שנים. שופטים מעניקים לה ציונים נמוכים גם כשהקהל מתלהב; מחקרים הראו שהצבעות מושפעות מקשרים פוליטיים ותרבותיים, לא מאמנות.
בשנת 2025 דרשו מדינות לפתוח בחקירה בטענה שקמפיין ישראלי עודד הצבעות. לא פעם נשמעו קריאות להשעות את ישראל מהתחרות. והיום זה גלוי מתמיד: ממשלות באירופה פועלות למנוע את השתתפותנו. השיר "October Rain" כמעט נפסל משום שהעז להזכיר את 7 באוקטובר. לא מוזיקה - פוליטיקה. לא חג - חרם. לא אחווה - שנאה.
ישראל חווה אפליה מתמשכת בתחרות הזו כבר שנים. שופטים מעניקים ציונים נמוכים גם כשהקהל מתלהב; יש לנו את הקול שלנו ואת הסיפור שלנו, זה מה שיכבוש את העולם
אז למה להשתתף במשחק שבו הכללים נגועים? ישראל אינה מדינת לוויין שמבקשת נדבות. אנו עם חי ותוסס עם תרבות מוזיקלית עצומה: פיוטים מבית הכנסת ושירת חזנים, מוזיקה מזרחית עמוקה, שירה בציבור סביב מדורות, רוק ישראלי, ים-תיכוני, פופ עברי וראפ חברתי. בשנים האחרונות גם סצנת האלקטרוניקה המקומית הפכה למוקד עלייה לרגל מכל העולם.
זו נשימה של עם. זו הוכחה שאומה קטנה יודעת ליצור, לחדש ולשיר, בלי להתנצל על זהותה אלא להתגאות בה. העולם צמא לאותנטיות הזו - לא לעוד העתק דהוי של תרבות אירופית מתפוררת.
הגיע הזמן להפסיק לרצות את אירופה. להפסיק להתחנן לציונים. להפסיק לחכות להזמנה. הגיע הזמן ליזום. ישראל יכולה להקים במה משלה - פסטיבל בינלאומי למוזיקה יהודית-ישראלית, שיארח אמנים מהארץ ומהעולם, ויהפוך לחגיגה אמיתית של זהות, יצירה ושליחות. לא מתוך רצון להיות "כמו" אלא מתוך אומץ להיות "אנחנו".
האירוויזיון כבר מזמן איננו במה של חופש ושמחה. הוא הפך לזירה של פוליטיקה, צביעות והתפוררות מוסרית. ואנחנו? יש לנו קול. יש לנו שורשים. יש לנו שליחות. אנחנו לא צריכים את הציונים שלהם. לא צריכים את הבמה שלהם. יש לנו את הקול שלנו. את הסיפור שלנו. את הלב שלנו.
וזה, יותר מכל, מה שיכבוש את העולם באמת.
הכותב הוא מייסד יוזמת “ישראל מחר"
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו