ישראל עומדת בפני חזית מדינית לא קלה, שהיא דווקא תוצאה של הצלחותיה הצבאיות. נכונותה להילחם על חייה באומץ ובכישרון ועליונותה הטכנולוגית והמודיעינית מפחידות לא רק את אויביה הישירים, איראן ושלוחיה, אלא גם יריבים לא ידידותיים כמו טורקיה ומצרים.
גם סעודיה, שהשתחררה הודות לנו מאימת איראן, נפנית "לטפל" בנו באמצעות העלאת "הבעיה הפלשתינית". יתר על כן, הרתיעה מהכוח הישראלי היא גם הסיבה לגל מדיני אנטי־ישראלי באירופה, בצפון אמריקה ובאוסטרליה, מדינות שכביכול תומכות בישראל, כל עוד מדינת היהודים אינה חורגת ממידותיה, לפי תפיסתן.
העוצמה היחסית שהפגינה ישראל לא רק מעוררת את האנטישמיות הרדומה במערב ומחברת אותה לאנטישמיות המוסלמית הפעילה - היא מעוררת אי־נוחות מוסרנית ומעודדת קליטה של תעמולת זוועה שקרית גם בחוגים שאינם אנטישמיים. סיבת העומק לזה היא שעוצמתה היחסית של ישראל נתפסת כאיום על אינטרסים של אימפריות־לשעבר, כמו צרפת ובריטניה, שאינן מעוניינות במזרח תיכון שארה"ב וישראל הן נותנות הטון העיקריות בו, וכמוהן גם אימפריה־לשעבר אחרת, טורקיה. את זה הגבירה מאוד החולשה הכללית שאחזה בארצות הדמוקרטיות, שהרי עמדת החולשה עצמה מעוררת זעם כלפי מי שנתפס כ"חזק".
אבל הדמוקרטיות תלויות באמריקה ואינן יכולות לצאת נגדה, אף שממשל טראמפ שנוא עליהן. במציאות של תלותן באמריקה, ישראל היא כלי נוח בידן לבטא מידה של עצמאות, להיות "העכבר ששאג". אמנם בריטניה דהיום אינה בריטניה של לויד ג'ורג' ולורד בלפור, אין בכוחה להפוך מדינה ערבית פיקטיבית למציאות צבאית־מדינית. אבל גם בחולשתן, הדמוקרטיות המערביות מסוגלות להזיק לנו ולפגוע באינטרסים חיוניים שלנו.
במצב עניינים כזה נדרשים קור רוח ומעשיות. אַל לנו להסתחרר מהניצחונות הצבאיים שלנו עד לכדי דיבורים כאילו ישראל היא מעצמה. עוצמתנו היחסית חשובה, ועוד נכונו לה עתידות, אך היא לא בלתי מוגבלת. כמו ב־2023 - גם עכשיו עלינו לקבוע לעצמנו עדיפויות בחזיתות הניצבות בפנינו. תשובתנו לדיפלומטיה ההצהרתית העוינת שאירופה, קנדה ואוסטרליה נוקטות נגדנו יכולה להיות גם סגירת קונסוליות של מדינות כצרפת ובריטניה בירושלים. יש לסגור קונסוליות המתיימרות לייצג מדינות הרואות ברש"פ "ממשלה" של "מדינה". אבל עיקר תשובתנו לגל העוין צריך להיות העצמת ההתיישבות בשומרון וביהודה והעמקת זיקתה הישירה למוסדות המדינה, ללא תיווך משרד הביטחון או "מתאם הפעולות בשטחים", שעבר זמנו. החלת החוק ביו"ש, לעומת זאת, תהיה לפי שעה צעד אחד יותר מדי. יומה יבוא אם נפעל בתבונה.
אַל לנו להסתחרר מהניצחונות הצבאיים שלנו עד לכדי דיבורים כאילו ישראל היא מעצמה. עוצמתנו היחסית חשובה, ועוד נכונו לה עתידות, אך היא לא בלתי מוגבלת. כמו ב־2023 - גם עכשיו עלינו לקבוע לעצמנו עדיפויות בחזיתות הניצבות בפנינו
את כוחנו הדיפלומטי והצבאי יש להשקיע כעת במאמץ אחרון לעקור את חמאס מאחיזתו הצבאית והפוליטית בעזה ובשחרור החטופים. זאת שאלה קריטית של מיקוד, קל וחומר כשיש אפשרות שטראמפ יציג תוכנית שתחבל באינטרסים החיוניים שלנו בעזה.ייתכן שנתניהו ייאלץ לחזור לדרך התמרונים המסובכים שהוא נאלץ לתמרן מול הנשיא ביידן, כדי לכבוש את רפיח, לתקוף את חיזבאללה ולחסל את נסראללה. נתניהו יידרש אז לכל מרחב תמרון שיוכל להשיג. החלת חוק ביו"ש עכשיו תקלע אותו ואת המדינה למקום מסוכן.
לפיכך עלינו לתעדף: הכרעה צבאית של חמאס עכשיו ושחרור חטופים. אחרי כן פתיחת שערי הגירה מרצועת עזה ושינוי המצב בה מיסודו. בינתיים אפשר לדכא באינטנסיביות את הטרור ביו"ש כמו שאנחנו עושים לאחרונה ולהעצים את ההתיישבות שם ככל האפשר. לא נוכל להצליח בו־בזמן בכל החזיתות. יגיע תור הריבונות, והחוק הישראלי יוחל על ההתיישבות הישראלית ועל השטחים הפתוחים בשומרון וביהודה. יבוא הזמן לדחוק החוצה מרמאללה את ארגון פת"ח ושאר תואמי חמאס. כל זה מותנה בהשלמת המלאכה בעזה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו