מי מפחד מבידוד מדיני?

ב־13 בדצמבר 1949 הכריז רה"מ דוד בן־גוריון על ירושלים כ"בירת מדינת ישראל", והורה להעביר אליה את מוסדות השלטון, שישבו עד אז בתל אביב. בתוכנית החלוקה של נובמבר 1947 ירושלים לא נכללה בשטח המדינה היהודית, ובמהלך מלחמת העצמאות ולאחריה אף הועלו בעולם הצעות להעמיד אותה תחת שליטה בינלאומית, ואפילו למסור אותה לידי ירדן. ישראל קבעה בפועל את בירתה בתל אביב, ובה ובסביבותיה ישבו ופעלו הנשיא, הממשלה, הכנסת ומוסדות המדינה האחרים.

ההכרזה של בן־גוריון באה (איך לא?) בעת שהעצרת הכללית של האו"ם התכנסה בניו יורק לדיון בשאלת המזרח התיכון. זאת, על רקע מאבק מדיני קשה שניהלה ישראל במטרה לשמר את הישגי מלחמת העצמאות למול רוב מדינות העולם, ולמעשה כולן, שתבעו ממנה ויתורים טריטוריאליים ואת שיבתם של הפליטים הפלשתינים לשטחה, כדרך היחידה, לטענתן, להשגת שלום בין ישראל לבין הערבים.

ועדיין, הלקח ההיסטורי ברור. מדינה כמו ישראל, המתמודדת עם אתגרים ביטחוניים קיומיים בזירה אזורית ובינלאומית מורכבת ומאיימת, לא יכולה לחשב את מהלכיה רק על פי תגובת העולם

אבל בן־גוריון לא ויתר, והחליט להעביר את הבירה לירושלים. כצפוי, העולם געש וסער, גינה בחריפות את ישראל ואיים בצעדי תגובה. בראש המגנים, כרגיל, ניצבו מדינות אירופה, ולצידן התייצבה גם ארה"ב, שיחסיה עם ישראל באותן שנים היו קרירים ואף עוינים. אבל הפור נפל, וירושלים הפכה לבירה. גם בתוככי ישראל רבים התנגדו להחלטה להעביר את הבירה לירושלים, ושר החוץ משה שרת אף הגיש לבן־גוריון את התפטרותו - ספק במחאה על הצעד, שאליו התנגד בחריפות כי חש שימיט אסון על ישראל, וספק משום שלא צפה, לדבריו, את הצונאמי המדיני ששטף אותנו.

גם כיום מזהירים אותנו כי ישראל נמצאת על סף בידוד מדיני, שביטויו הבולט - ההכרה של בריטניה, צרפת ועוד מדינות מערביות במדינה פלשתינית. אלא שאת האזהרות הללו צריך לקחת בעירבון מוגבל. ראשית, רוב מדינות העולם - 147 מתוך 193 חברות האו"ם - כבר מכירות זה שנים במדינה הפלשתינית, וזו, כידוע, לא קמה וכנראה לא תקום בזמן הקרוב. שנית, מדינה פלשתינית לא קמה לא רק משום שישראל מקיימת בידיה שליטה מלאה בשטח, אלא גם בגלל כישלונה המתמשך של הרשות הפלשתינית לקיים מוסדות שלטון מתפקדים, וכמובן - בגלל צילו המאיים של חמאס, העשוי להשתלט על כל שטח שיופקד בידי הפלשתינים.

ב־1955, על רקע מאבק עיקש שניהלה ישראל אז בגלי הטרור ששטפו אותה ונוכח הקריאה להבלגה מחשש לביקורת בינלאומית, בן־גוריון אמר: "רק העזת היהודים הקימה (את) המדינה, ולא החלטת 'או"ם־שמום'... עתידנו אינו תלוי במה יאמרו הגויים, אלא במה יעשו היהודים". ובכל זאת, בן־גוריון היה מודע למגבלות ולגבולות הכוח. ולראיה - למבצע קדש הוא יצא באוקטובר 1956, רק לאחר שהבטיח את תמיכתה של צרפת, אז המעצמה היחידה שתמכה בנו ושהעניקה לישראל לזמן מה מטרייה מדינית וסיוע צבאי.

ועדיין, הלקח ההיסטורי ברור. מדינה כמו ישראל, המתמודדת עם אתגרים ביטחוניים קיומיים בזירה אזורית ובינלאומית מורכבת ומאיימת, לא יכולה לחשב את מהלכיה רק על פי תגובת העולם.

ההחלטה של כמה ממדינות אירופה והעולם להכיר במדינה פלשתינית נעוצה בשיקולים פוליטיים של ריצוי השמאל הרדיקלי וקהילת המהגרים המוסלמים, נעדרת כל חשיבות ומשמעות, ודינה להישטף בגלי ההיסטוריה. עם זאת, חשוב שישראל תדע מה היא רוצה ויכולה להשיג, על מה להילחם והיכן לגלות גמישות. עם כל הכבוד לעזה - היא לא ירושלים. וכבר אמר מנחם בגין: "יש ללמוד ממצדה איך לא להגיע אליה, וממודיעין כיצד לעשותה".

אם כן, מה שצריך לעמוד לנגד עינינו הוא השאלה כיצד משמרים לכידות ואחדות בתוככי החברה והמדינה בישראל, וכיצד וסביב מה מגבשים הסכמות לאומיות רחבות.