צ'רלי קירק מעולם לא רכש השכלה מסודרת, לפחות לא במובן הפורמלי שלה. מכל תולדות חייו הקצרים, העובדה הכי מפתיעה היא שבניגוד לרוב מוחלט של בוגרי בית הספר שלו, למעשה בניגוד לרוב המוחלט של מסיימי בית ספר תיכון בארה"ב, הוא לא למד בקולג'.
הוא אמנם פתח שנת לימודים אחת בקולג' ציבורי באילינוי, אך נשר ממנו - לא משיקולים כלכליים ולא כי חסרו לו הכישורים האינטלקטואליים, אלא כי הוא ראה במוסד הקולג'ים תרמית שמטרתה לבצע אינדוקטרינציה ווקית ולהגביל את חופש המחשבה.
בגיל צעיר להפליא הוא יצא לדרכו החדשה-ישנה. ישנה, כי כיבוש הסְפָר והפרחת השממה הם אתוס אמריקני ותיק ומוצק. וחדשה, כי הספר שקירק יצא לכבוש היה מוחם וליבם של צעירי אמריקה.
הוא נטש את ספסל הלימודים ויצא לקמפוסים לאורכה ולרוחבה של ארה"ב, לשכנע את בני גילו בקיומו של היגיון בריא ובהגיונם של הערכים שהאמין בהם: משפחה, לאומיות, דתיות נוצרית, גאווה אמריקנית ותמיכה בלתי מסויגת בישראל. כמו רוב הישראלים, לא עם כל דעותיו יכולתי להסכים, אך הכל מתגמד מול המסירות המוחלטת שלו להגנה על שמה הטוב של ישראל.
עשרות סרטונים צצו במדיה החברתית שלי, מראים סטודנטים כועסים הדורשים מקירק לגנות את ה"ג'נוסייד", או להוכיח שישראל אכן מכניסה סיוע הומניטרי לעזה. קירק לא ויתר, כשהקהל המשועשע מריע מסביב, אך תמיד השיב בתערובת שאפיינה אותו: נחישות, נינוחות והומור.
מה שהניע את קירק - בפרפראזה על דבריו של הפילוסוף הבריטי צ'סטרטון - לא היה שנאה לצעירים הכועסים שעמדו מולו, אלא אהבה עזה לדברים שעליהם יצא להגן. הוא אהב את אמריקה, אהב את ישראל, אהב את אלוהיו, אהב את עמו, והפך את האהבה הזו לשליחות. כמה אנשים בעולם יכולים להעיד על עצמם שהם הפכו את האהבה לשליחות?
ברומא העתיקה ההמון היה מתכנס לצפות בגלדיאטורים נלחמים זה בזה או בחיות טרף, עד שאחד מהם רוצח את האחר. מה שנראה לנו כמו ברבריות מחרידה נתפס בשעתו כבידור להמונים.
בעולם שבו העט מתיימר להחליף את החרב, קירק היה גלדיאטור, חלק מתרבות לא חפה מבעיות אבל חשובה, אמריקנית עד העצם (וגם משעשעת), של אנשים ששכללו את אמנות הדיבייט למהירות של מכונה. תרבות של פאנצ'ים קליטים וקולעים שמושמעים במהירות ובעוצמה של מכות חרב.
כמו קירק, עשרות גלדיאטורים אמריקנים, רובם צעירים, יוצרים את הזירות הללו ונכנסים אליהן בחדווה גלויה, מאמינים ביכולתם לערוף את ראשו של היריב בכוח לשונם. קירק, כך תמיד התרשמתי, לא רצה לערוף לאיש את הראש, אלא לסדר את הראש באמצעות פנייה להיגיון ולאתוסים משותפים. כמה טראגי שאת המאמץ החלוצי שלו הוא סיים מדמם בזירה כמו גלדיאטור רומאי.
בעולם שבו העט מתיימר להחליף את החרב, קירק היה חלק מתרבות לא חפה מבעיות אבל חשובה, אמריקנית עד העצם, של אנשים ששכללו את הדיבייט לדרגת אמנות
קשה לחזות איך ועד כמה תשפיע ההתנקשות בקירק על סדר היום בארה"ב לטווח הארוך, אך אי אפשר לנתק אותה מהסערה הציבורית בעקבות הרצח האקראי והנורא של אירינה זרוצקה, פליטה אוקראינית צעירה שנדקרה למוות בצפון קרוליינה על ידי אסיר משוחרר בזמן שישבה ברכבת הקלה.
לדוקר היו 14 הרשעות קודמות, וראשת העיר המקומית מיהרה להכריז שהוא נראה לוקה בנפשו. הרצח כלל לא הגיע לתקשורת עד שסרטון האבטחה של הרכבת, שתיעד את רגעיה האחרונים המבעיתים של זרוצקה, פורסם. זרוצקה דיממה במשך דקה וחצי עד שמישהו מנוסעי הרכבת ניגש אליה, קורבן של מערכת משפט מקילה ושל אדישות ציבורית.
מעבר להשפעתו הממשית של קירק על דעותיהם של מיליוני אמריקנים, בעולם שבו כתמי דם ממלאים את הרכבת ואיש לא מרים את עיניו ממסך הטלפון, מורשתו של האיש שעצר את מסלול חייו כדי להשפיע על חייהם של אחרים - רלוונטית מתמיד.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו