"אפשר להשלים במועד ב'": שר החינוך טועה בעניין גמישות המנהלים

בראיון שערכה יפעת ארליך עם שר החינוך יואב קיש ("ישראל השבוע", 29.8) הוא נשאל: "הזכרת שינויים שהכנסת למערכת החינוך. מהם?"

וקיש ענה: "היו שתי מגמות במשרד החינוך, עשרות שנים לפניי, שבלמתי. הראשונה היא הרחבת גמישות המנהלים, שהגבילה מאוד את היכולת לקדם מדיניות..."

המשפט הזה טומן בחובו תפיסת עולם שלמה ושגויה לחלוטין. אכן, בשנים האחרונות החלה מגמה להרחיב מעט את האוטונומיה של המנהלים. אמנם מעט ולא מספיק, אבל כן החלו שינויים מבורכים. הטעות הבסיסית של קיש היא שיש משחק סכום אפס בין "גמישות המנהלים" ובין "היכולת לקדם מדיניות" - כביכול הם באים האחד על חשבון השני.

הריכוזיות היא מקור החולי של מערכת החינוך, הראינו את זה במחקרים רבים. מדינות עם מערכות חינוך מצטיינות נותנות הרבה אמון במנהלים ובמורים ומייצרות עבורם מגרש משחקים ברור - עם מטרות ציבוריות וגבולות ברורים - שבתוכו אפשר ליזום, ליצור, לדמיין ולעוף גבוה. מערכת החינוך הישראלית נותרה מאחור גם ביחס למערכות ציבוריות אחרות בישראל שהתקדמו כברת דרך מאז תקופת מפא"י.

מקור הטעות הזו במחשבה שמדיניות מקדמים בהנחתות מלמעלה על כלל גורמי הקצה במערכת עד לרמת המיקרו. זה לא תפקידו של משרד ממשלתי, אשר למען האמת גם לא מסוגל לכך. רוצים דוגמה?

בהמשך הראיון קיש מספר: "היו בתי ספר שעשו משיעור תנ"ך שיעור על גיבורים, ואז לימדו על גיבורים במיתולוגיה היוונית. זה הגיע להזיות מטורללות. עצרנו את זה". ובכן, אין לקיש שום יכולת לעצור את זה, כל עוד אין לו מכשירי האזנה בכיתות ושוטרים שיעצרו מורים ברגע שיסטו מתוכנית הלימוד הראויה בעיניו. למעשה, למשרד החינוך יש מעט מאוד השפעה על מה שקורה בתוך אלפי הכיתות שקיימות בישראל.

משרד החינוך כן יכול ליצור ולהפיץ תוכניות לימוד, למדוד ולהעריך, לקבוע בחינות רוחביות, לייצר תמריצים ולפעול באופנים שונים בהתאם למדידות שיקבל. אבל דווקא בזירה הזו של מדידה והערכה הוא פועל מעט מדי ולאט מדי. ההכרזה של קיש על בחינת מיצ"ב בתנ"ך למשל היא מהלך שתואם את תפקידו של המשרד ואשר עשוי לקדם לימודי תנ"ך אם ייעשה נכון (אגב, לא יזיק שילדי ישראל יכירו לצד גיבורי התנ"ך גם את גיבורי המיתולוגיה היוונית, אפשר אפילו לדמיין מטלות ספרותיות־השוואתיות יפהפיות לתלמידים).

בחזרה לענייננו - אחד הכלים החשובים לקידום מדיניות חינוך טובה ונכונה היא להגביר גמישות של מנהלים. החברה הישראלית מגוונת, ולצד הקפדה על ליבה משותפת (הן בתחום הערכים והן במיומנויות הנצרכות) חשוב לשמור על בתי הספר כארגונים חופשיים, גמישים ויזמיים. ראשית, כי אנחנו רוצים את האנשים הטובים בחינוך, ואנשים איכותיים נוטים שלא להגיע למקומות שמגישים להם תבניות הרמטיות או אזיקים. ושנית, כי אנחנו כאזרחים רוצים בתי ספר שישרתו את הקהילות ששולחות אליהם את ילדיהן, ולא שיתפקדו כזרוע ארוכה של משרד החינוך בכל היבט.

הריכוזיות היא מקור החולי של מערכת החינוך, הראינו את זה במחקרים רבים. מדינות עם מערכות חינוך מצטיינות נותנות הרבה אמון במנהלים ובמורים ומייצרות עבורם מגרש משחקים ברור - עם מטרות ציבוריות וגבולות ברורים - שבתוכו אפשר ליזום, ליצור, לדמיין ולעוף גבוה. מערכת החינוך הישראלית נותרה מאחור גם ביחס למערכות ציבוריות אחרות בישראל שהתקדמו כברת דרך מאז תקופת מפא"י.

זה השיעור הראשון שקיש היה צריך ללמוד בתפקידו, אבל אנחנו לא מתייאשים. תמיד אפשר להשלים במועד ב' ולתקן את המדיניות.