מינויה של שבאנה מחמוד, בת למהגרים מפקיסטן, לשרת הפנים של בריטניה, עורר סערה ציבורית. על רקע משבר ההגירה המחריף באירופה מדובר במינוי נועז, בייחוד לנוכח הפעילות הציבורית הפרו־פלשתינית שבה היתה מעורבת במשך שנים. אך עם מינויה ב־5 בספטמבר, מחמוד הכריזה שבכוונתה להטיל סנקציות על מדינות שמסרבות לקבל בחזרה את אזרחיהן. מחמוד משקפת את סדר היום החדש במערב אירופה, שנוטה להיאחז בהצהרות סמליות ותדמיתיות כמו "תמיכה בפלשתין", ושבמקביל מקשיח את מדיניות הפנים.
כבר יותר מעשור אזרחי אירופה הוותיקים מתמודדים עם משברי הגירה שמעוררים תסיסה ציבורית ומאיימים על הזהות האירופית. המשמעותי מביניהם התרחש ב־2015, אז הגיעו למדינות האיחוד כ־1.3 מיליון מבקשי מקלט, בעיקר מסוריה, מעיראק ומאפגניסטן. התמיכה בימין ה"קיצוני" הלכה וגדלה, במיוחד לנוכח פיגועי הטרור שבוצעו על ידי ג'יהאדיסטים אסלאמים באותן שנים (פריז 2015, בריסל 2016, ברלין 2016 ועוד).
ושא ההגירה מציף את הפיצול במחנה הליברלי ביבשת: בעוד ארגוני זכויות האדם מתנגדים נחרצות לאמנה החדשה, חלק ניכר מהמפלגות, מהגופים ומהמנהיגים הליברליים דווקא רואים בה פשרה פרגמטית בין דרישות הימין להפחתת הגירה לבין דרישות השמאל להבטחת זכויות האדם. בין התומכים: נציבות האיחוד האירופי, מועצת אירופה ומנהיגים כמו עמנואל מקרון הצרפתי, מארק רוטה ההולנדי ומדה פרדריקסן הדנית.
עם כוח רב יותר בפרלמנט, הימין החל לקדם רעיונות שבעבר היו בלתי נתפסים, כמו עצירת מקלט או גירוש מואץ. מגפת הקורונה אף הוכיחה שבמידת הצורך אפשר לסגור גבולות. במלחמת אוקראינה־רוסיה כבר אפשר היה לראות את ההעדפה הגלויה של אירופה לקלוט מהגרים מאוקראינה מאשר מאפריקה או ממדינות מוסלמיות. בגל הפליטים שהגיע מהמזרח התיכון ב־2023-2024, הציבור המערב־אירופי כבר היה מוכן לקו קשוח יותר נגד המהגרים.
באותן השנים התחזק הימין הקיצוני בפרלמנט האירופי. קבוצת "פטריוטים למען אירופה" (Patriots for Europe) של לה פן, אורבן, סלוויני ואחרים הוקמה ביולי 2024 והפכה לשלישית בגודלה בפרלמנט, ואילו המרכז־ימין (מפלגת ה־European People's Party - EPP, הגדולה ביותר בפרלמנט) זז ימינה כדי לשמור על כוחו. המדיניות נגד מהגרים הלכה והחריפה, ובאפריל 2024 אושרה האמנה החדשה להגירה ולמקלט (New Pact on Migration and Asylum), שתיכנס לתוקף בתחילת 2026. האמנה החדשה משקפת את ההתנערות של מדינות מערב אירופה מאמנות בינלאומיות שעד כה היו נר לרגליהן - אמנת הפליטים של האו"ם (1951), האמנה האירופית לזכויות אדם או אמנות זכויות האדם של האו"ם. כעת הן עומדות בתור כדי ללמוד ממדינות מזרח אירופה, שעד כה הוגדרו פשיסטיות.
התנגשות האמנה החדשה עם אמנות זכויות האדם מתבטאת, למשל, בסינון המהיר שכולל בדיקות ביומטריות, בריאותיות וביטחוניות, באפשרות המעצר הארוך במרכזי גבול ובמנגנון האחיד לגירוש מהיר, כולל דחיית בקשות לפני הכניסה למדינה. אלה גורמים לעליית המתח בין ממשלות מערב אירופה לבין בתי המשפט, שמוציאים פסיקות ברוח האמנות הבינלאומיות במקרים ספציפיים של גירוש מהגרים. הפסיקות הללו הופכות למכשול בפני יישום המדיניות החדשה של הממשלות.
נושא ההגירה מציף את הפיצול במחנה הליברלי ביבשת: בעוד ארגוני זכויות האדם מתנגדים נחרצות לאמנה החדשה, חלק ניכר מהמפלגות, מהגופים ומהמנהיגים הליברליים דווקא רואים בה פשרה פרגמטית בין דרישות הימין להפחתת הגירה לבין דרישות השמאל להבטחת זכויות האדם. בין התומכים: נציבות האיחוד האירופי, מועצת אירופה ומנהיגים כמו עמנואל מקרון הצרפתי, מארק רוטה ההולנדי ומדה פרדריקסן הדנית.
האליטות באירופה מנסות לאחוז בסט הערכים והמוסדות הליברליים שנבנו מאז שתי מלחמות העולם. אבל עבור ציבורים הולכים וגדלים, הערכים האלה הופכים פחות רלוונטיים במציאות היומיומיות. לכן מדינות אירופה מתחילות להסתפק בהצהרות סמליות בלבד, כמו הכרה במדינה פלשתינית. בשנה שעברה היו אלה אירלנד, נורבגיה וספרד, וכעת מצטרפות אליהן צרפת, קנדה, בריטניה, אוסטרליה ופורטוגל. האם סחף ההכרה בפלשתין אינו אלא הסחת דעת מקווי המדיניות הנוקשים שאירופה מאמצת ביחס להגירה ממדינות לא מערביות?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו