ישבתי השבוע בקפטריה בפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב. ישבה שם גם עמיתה שלי שלבשה טי־שירט לבנה עם כיתוב אדום באנגלית "Food Not Bombs". הסתקרנתי, למה באנגלית? למה לא בעברית? שהרי המסר ממוען לישראלים ולא לתקשורת העולמית. רציתי לגשת אליה ולהגיד שהיא טועה, אבל היא בוודאי היתה אומרת שאני לא מכיר את העובדות. אז הלכתי לבדוק, הרי אני נגד הרעבה מכוונת של אוכלוסייה אזרחית במלחמה.
מאז 7 באוקטובר 2023 נכנסו לעזה - דרך היבשה, האוויר והים - לפחות 1.5 מיליון טונות סיוע שרובו מזון (לפי דוחות האו"ם והמתפ"ש). נוסף על כך, מלאי המזון שהיה בעזה ערב המלחמה אמור היה לשמש את האוכלוסייה למשך חודשיים או שלושה (לפי "תוכנית המזון העולמית"). שאלתי את עצמי, האם הכמות הזאת מספיקה ל־2 מיליון איש ל־22 חודשים? למדתי שהיא יכולה היתה לספק כ־1,600 קק"ל ליום לאדם, כלומר יותר מהמינימום הנדרש לגוף ממוצע במצב מנוחה, כ־1,250 קק"ל, אבל פחות מהאנרגיה הנדרשת לחיים פעילים, כ־2,000 קק"ל (לפי ארגון הבריאות העולמי). זאת, בהתחשב בכך שמרכיבי המזון פשוטים: רובו פחמימות ואין בו די חלבונים, ויטמינים ומינרלים חיוניים.
חבריי באקדמיה, וגם אני, צריכים ללבוש טי־שירט לבנה עם כיתוב אדום באנגלית "Food Not Bombs". לכו תדעו, אולי המחאה האקדמית תגיע לאוזני מחבלי חמאס ותשכנע אותם להחזיר את החטופים, להניח את הנשק ולסיים את הסבל הרב שגורמת המלחמה לאוכלוסיית עזה.
כשמוסיפים את החתך הדמוגרפי של עזה, המורכב משיעור גבוה של ילדים ותינוקות הצורכים פחות קלוריות ליום אך זקוקים למזון איכותי, מבינים שזה ההסבר לכך שהתמותה הישירה מחוסר מזון בעזה נמוכה: לפי נתוני משרד הבריאות של חמאס, 360 מקרי מוות, מתוכם 130 ילדים, ושהתחלואה והתמותה העקיפה מתת־תזונה גבוהות יותר וקשה למדוד אותן במצב מלחמה. לכן, מסקנתי היא שעזה רעבה, ולצערי זה מה שקורה לכל אוכלוסייה אזרחית שתלויה ביבוא מזון להישרדותה ונמצאת במלחמה ארוכה. בל נשכח שהשלטון שנבחר על ידי אותה אוכלוסייה, שעדיין תומכת בו, הוא שפתח במתקפה הרצחנית שהכניסה את עזה למצב המלחמה.
הנתונים מלמדים שחמאס מרעיב את הרצועה. לפי דוחות האו"ם, המזון שנכנס נמצא בשליטת חמאס במרכזי הסיוע או נבזז על ידי קבוצות חמושות של הארגון בדרך לשם. רובו מחולק למקורבי הטרוריסטים וחלקו נמכר במחיר מופקע בשווקים, מעט ממנו מגיע לכלל האוכלוסייה (לפי דיווחי ה־BBC וה"ניו יורק טיימס"). לכן גם ישראל לא יכולה להגדיל את כמות המזון שנכנס לרצועה. חמאס ייקח את המזון לעצמו, ימשיך להרעיב את האוכלוסייה כדי להקים את העולם על ישראל ויאריך את הלחימה.
מאז 2005, הכמות הכללית של המזון בעזה היתה גבוהה מהצרכים התזונתיים של הרצועה (לפי הרש"פ ואונר"א), והחיים שם היו טובים מבחינה זו. לראיה, הגידול העקבי והמשמעותי בילודה בעזה ב־20 השנים האחרונות. מכאן ש"קמפיין ההרעבה" נגד ישראל המובל על ידי Human Rights Watch ואמנסטי, וששכנע את העולם ואת חלק מעמיתיי הישראלים, הוא קמפיין שקרי. ישראל מעולם לא הרעיבה את הרצועה, לא לפני 7 באוקטובר ולא אחריו. זאת אם גוזרים מסקנות עקביות מפרסומי הארגונים ההומניטריים הפועלים בעזה.
דווקא הקבוצה החלשה בעזה, זו שאינה נסמכת על שולחנם של המרצחים וכנראה שונאת אותנו פחות, סובלת יותר מתת־תזונה (ילדים, חולים וקשישים סובלים במיוחד). לכן, לטובת כלל המתגוררים ברצועה, ישראל צריכה להמשיך להפעיל את מרכזי החלוקה שהקימה הקרן ההומניטרית, לחשוף את שקרי "קמפיין ההרעבה" כדי שהעולם יבין סוף־סוף מיהו חמאס, ולשאוף להכרעה צבאית מהירה של בני העוולה.
חבריי באקדמיה, וגם אני, צריכים ללבוש טי־שירט לבנה עם כיתוב אדום באנגלית "Food Not Bombs". לכו תדעו, אולי המחאה האקדמית תגיע לאוזני מחבלי חמאס ותשכנע אותם להחזיר את החטופים, להניח את הנשק ולסיים את הסבל הרב שגורמת המלחמה לאוכלוסיית עזה.
ד"ר קותי שוהם הוא עמית הוראה בתוכנית הרב־תחומית במדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו