במלחמה, כל החיילים חשובים

במלחמה נוצר סטנדרט מסוים ובעייתי, אולי טבעי אבל בעל השלכות - נדמה לי שאם אתה לא לוחם, הקושי שלך לא נחשב. אצלנו זה פוגש אלפי חיילים וחיילות שגויסו מאז 7.10. מול אימי המלחמה, מצוקות תחילת הדרך הצבאית נדמות כזוטות, אף שהן מטלטלות לגמרי נפש צעירה.  

בשבועות האחרונים נחשפתי לאירועים קשים מאוד, ביניהם אם לחיילת שבלילות מעירים אותה בטירונות במכות, ואם אחרת שבנה חווה התעללות בטירונות יחידה: "התחננתי שיבקש לעבור משם", סיפרה האם חסרת האונים. וכשבסוף ביקש, נדחה בבוז והואשם בהתחמקות "כשאחרים נלחמים". 

לא על הכל אפשר להשפיע, אבל פסיכיאטר ותיק אמר לי: "בגיל צעיר הכל אקוטי וחריף. אירוע שבנקודת זמן אחת נחווה כחסר מוצא ויביא לאובדנות, יכול כמה שבועות או אפילו ימים אחרי כן להיתפס אחרת לגמרי. תחושת האין־מוצא היא הבעיה. חייבים לדבר איתם על כך שיש עוד אפשרויות לפתרון, גם אם לא מיטבי, ושלא הכל אבוד". כהורים, אמר, תהיו ערניים, תעודדו אותם לדבר, שדרו להם שהם מוערכים ואהובים ללא תנאי. כמובן לפנות לקב"ן, למפקדים, להציף מה שקורה. לפנות לאכ"א, לקצינת פניות הציבור או לנציב קבילות החיילים.

כששירתי בפרקליטות הצבאית, מוניתי לוועדה שקיבלה מנדט לבחון ממבט־על מאות דוחות שמסכמים אירועי אובדנות. מצ"ח חוקרת ואוספת עדויות מכל מקרה, וחיפשנו סימנים מעידים שחוזרים על עצמם כדי למנוע מקרים נוספים. זה היה לפני שנים, חלק מהדברים תוקנו, אבל הצמתים שזיהינו נפיצים מאוד עד היום, וחשוב להיות במודעות:

1. נתונים גבוהים ומפגש ראשוני עם המערכת -  דווקא צעירים עם נתונים גבוהים עלולים להיקלע למשבר נוכח הפער בין הציפיות מהצבא ומעצמם מול מציאות יומיומית אפורה וקשה בצבא.

2. אי שיבוץ לתפקיד שהחייל/ת רצת/ה בו - נחווה כדחייה ומחולל שבר גדול בדימוי העצמי וקושי עצום להמשיך. הסתרת הכאב מהסביבה מעצימה את התחושה שהכל אבוד. 

3. מעבר מתפקיד לתפקיד או המתנה לשיבוץ - אין לחייל/ת "אמא ואבא" ברורים בצבא. הם עוברים בין יחידות או ממתינים, מקבלים משימות כלליות של תחזוקה/אבטחה, שילוב הדימוי העצמי מידרדר, ואי־הוודאות מסוכן מאוד. 

4. אי השתלבות בצוות והיעדר גיבוי מהמפקדים - החייל/ת שרוי/ה בתחושת חוסר אונים ובדידות מול צוות מגובש.

5. הארכת שירות בלתי צפויה/משבר בבית שמשליך על המצב בצבא/משבר אישי שצובר תאוצה בתוך אירוע הסטרס של מערכת צבאית.

לא על הכל אפשר להשפיע, אבל פסיכיאטר ותיק אמר לי: "בגיל צעיר הכל אקוטי וחריף. אירוע שבנקודת זמן אחת נחווה כחסר מוצא ויביא לאובדנות, יכול כמה שבועות או אפילו ימים אחרי כן להיתפס אחרת לגמרי. תחושת האין־מוצא היא הבעיה. חייבים לדבר איתם על כך שיש עוד אפשרויות לפתרון, גם אם לא מיטבי, ושלא הכל אבוד". כהורים, אמר, תהיו ערניים, תעודדו אותם לדבר, שדרו להם שהם מוערכים ואהובים ללא תנאי. כמובן לפנות לקב"ן, למפקדים, להציף מה שקורה. לפנות לאכ"א, לקצינת פניות הציבור או לנציב קבילות החיילים.

ויקטור פרנקל סיפר שלילה אחד צלצלה מטופלת ואיימה להתאבד. שעות שוחחו והוא נתן לה סיבות למה כדאי לחיות, עד שבסוף היא חזרה בה. בפגישה אחרי כן הוא שאל מה שכנע אותה. "אף לא סיבה אחת", היא ענתה, "אבל הקשבת לי שעות". שמיעת המצוקה שינתה את החוויה. אנחנו לומדים להקשיב לסיפורי הגבורה של הפצועים בגוף ובנפש וזה מבורך. נתקדם עוד צעד ונקשיב גם לאלה שמביאים סיפור לא זוהר בהילת גבורה.

• עו"ד אורי אגוז היא סא"ל (מיל'), שירתה בפרקליטות הצבאית, בין היתר כראש מערך הסנגוריה הצבאית בפיקוד דרום ובזרוע היבשה