טורקיה המציאה גבול - ומאיימת על ישראל

כ־98% מסחר החוץ הישראלי תלויים בחופש השיט בים התיכון, שבו עוברים גם כבלי תקשורת ואנרגיה המחברים אותנו לאירופה ולעולם.

טורקיה מנסה להשיג מנוף לשליטה במסדרון זה - באמצעות מזכר הבנות אשר עליו חתמה ב־2019 עם לוב, שנזקקה לסיוע צבאי מארדואן ובתמורה העניקה לו גבול ימי מדומיין: קו ישיר ללוב, אף שביניהן כ־1,000 קילומטרים של ים רצוף טריטוריות מצריות ויווניות.

הגבול חסר היגיון גיאוגרפי, אך משמש לאנקרה כלי אסטרטגי לשליטה בנתיבי השיט ובתשתיות שעליהן נשענות כלכלותיהן של ישראל והאזור כולו וביטחונן, וכל טענת סמכות טורקית עלולה להפוך להטרדת ספינות ישראליות.

באותו רצף הכריז שר החוץ פידאן על ניתוק הסחר עם ישראל - סגירת נמלים והגבלת המרחב האווירי - צעד שהרחיב קו מדומיין בים למגבלות באוויר ובמסחר.

במזרח הים התיכון, שבו כמעט אין מים בינלאומיים פתוחים, וכל מייל שייך למדינה או במחלוקת, כל קו חדש שטורקיה מציירת מבטל בפועל זכויות של שכניה. המשפט הבינלאומי שולל את טענתה כי לאיים יווניים יש רק מים טריטוריאליים צרים, ואמנת הים - גם בלי חתימתה - מעניקה להם תחום כלכלי ימי.

האיחוד האירופי קבע כי ההסכם חסר תוקף משפטי, והקים כבר ב־2019 מסגרת סנקציות נגד "קידוחים בלתי מורשים" - אך ההרתעה נותרה אפסית, וגם מבצעי נאט"ו מול לוב לא עצרו את טורקיה, שפועלת כאילו הגבול תקף, קובעת עובדות בשטח ושולחת ספינות לקידוחים בהיקף 10,000 קמ"ר.

פיצוץ צינורות הגז Nord Stream ב־2022 - פרויקט הדגל שהוביל גז מרוסיה לגרמניה דרך הים הבלטי - הדגיש לאירופה את פגיעותן של תשתיות תת־ימיות, אולם במזרח הים התיכון לא נפרס שום כוח ייעודי.

את החלל הזה מנצלת אנקרה.

לוב קרועה בין שתי ממשלות: המערב, שמוכר רשמית על ידי האו"ם ונתמך בידי טורקיה וקטאר, והמזרח - מחנה חפתר הנתמך בידי מצרים, רוסיה ואיחוד האמירויות.

ההסכם נשען תחילה על המערב בלבד, אך כעת גם המזרח מתקרב: בית הנבחרים בטוברוק צפוי לאשרו בקרוב, לאחר פגישת ראש המודיעין הטורקי עם חפתר.

כך מהלך חד־צדדי הופך למנוף שטורקיה מחזקת משני הצדדים.

הגבול נכשל משפטית בשני חלקי לוב:

בית המשפט בא־ביידא (מזרח) ביטל את ההסכם כבר ב־2021 בטענה שממשלת טריפולי חסרת סמכות; וגם ב־2024 פסל בית המשפט בטריפולי (מערב) הסכם נוסף עם טורקיה לחיפושי גז ונפט, משום שנשען על אותו גבול ימי בלתי חוקי.

בלי שליטתה של טורקיה בצפון קפריסין - שכבשה ב־1974 והפכה לבסיס קדמי של דוקטרינת "המולדת הכחולה" לשליטה טורקית רחבה במזרח הים התיכון - ההסכם עם לוב היה ונשאר נייר.

אחיזתה באי מעניקה לאנקרה דריסת רגל ימית שממנה היא מבקשת למתוח קו ישיר דרומה עד לחופי לוב.

כיבוש זה הוא גם איום ישיר על ישראל, ותרחיש "זעם פוסידון" נועד להציב לו מענה אם יידרש.

בים האדום מפעילה טורקיה את החות'ים כחיל ים לא רשמי, לשיבוש השיט בתעלת סואץ ולהסטת הסחורות מאסיה לאירופה אל הציר היבשתי שבשליטתה.

כך משרטט ארדואן אחיזה רציפה: מן הים התיכון ועד באב אל־מנדב, כדי לשלוט בצירי התובלה ובאסטרטגיה האזורית.

מבצע סיני (1956) ומלחמת ששת הימים (1967) פרצו כדי לשבור מצור ימי שהטילה מצרים על אילת.

כיום מצרים ניצבת איתנו מול אותו איום ימי מטורקיה, ועשויה להפוך לשותפה להסרתו.

שי גל הוא מומחה לפוליטיקה בינלאומית, ניהול משברים ותקשורת אסטרטגית. הוא פועל בזירה הגלובלית ועוסק ביחסי כוח, אסטרטגיה גיאופוליטית ודיפלומטיה ציבורית, והשפעתם על עיצוב מדיניות וקבלת החלטות