שנה חדשה - עם 10,000 מורים פחות: הדימום שמאיים על עתיד החינוך בישראל

הצלצול הראשון נותן את האות, וההתרגשות ניכרת. אך מאחורי התמונות הצבעוניות מסתתרת מציאות מורכבת, ולעיתים מדאיגה.

שנת הלימודים תשפ"ו נפתחת בעיצומה של מציאות מתמשכת, שמטלטלת את החברה הישראלית כולה. עבור רבים זו אינה רק מלחמה ביטחונית, אלא גם מלחמה על האפשרות לשמור ולהתמיד בשגרה חינוכית בתוך אי־ודאות. בתי הספר אינם מנותקים מהמציאות הזו - הם חלק ממנה. הם הופכים למרחבים של יציבות, הקשבה ומשמעות עבור ילדים המבקשים עוגן, ועבור קהילה המבקשת להאמין בעתיד.

במציאות כזו הציפיות מהמורים גבוהות מתמיד. הם נדרשים להיות לא רק אנשי מקצוע, אלא גם דמויות מייצבות, מגשרות ומרגיעות. הם מזהים מצוקות רגשיות, מנהלים שיח רגיש ומעניקים ביטחון, גם כשהם עצמם מתמודדים עם חוסר ודאות. לעיתים הם נאלצים להתמודד עם תלמידים שפונו מבתיהם, עם ילדים שחיים בחרדה מתמדת או עם משפחות שחוות אובדן.

המורים נדרשים להיות פסיכולוגים, עובדים סוציאליים ומנהיגים קהילתיים, וכל זאת לצד ההוראה עצמה. אך דווקא ברגע שבו השליחות גדלה, מעמדם של המורים נשחק. עומס רגשי, דרישות משתנות וביקורת ציבורית שאינה תמיד הוגנת, מתווספים לתנאים שלא תמיד מספקים את הכלים ואת התמיכה הנדרשת.

השחיקה הזו ניכרת היטב במספרים. בשנה האחרונה יותר מ־10,000 מורים עזבו את מערכת החינוך. שיעורי עזיבה גבוהים נצפו בקרב מורים צעירים - יותר מ־50 אחוז לא ממשיכים ללמד לאחר שנתיים בלבד. אלו נתונים קשים, המעידים לא רק על עייפות מערכתית, אלא גם על סכנה ממשית לעתיד החינוך בישראל. אם לא נשכיל לעצור את הדימום הזה - נאבד את הלב הפועם של מערכת החינוך: המורים עצמם.

בתוך מציאות של אזעקות, פינוי וחוסר יציבות, בית הספר הוא לעיתים המקום היחיד שבו ילדים מרגישים שגרה וביטחון. לא הקירות מספקים זאת, אלא המורים. הם שמחבקים את מי שחוששים, שמזהים את הילדים שמתקשים, שמעניקים תחושת יציבות כשהעולם בחוץ רועד. הם לא רק מלמדים - הם גם נותנים לתלמידים סיבה לקום בבוקר, להאמין בעצמם ולהאמין בעתיד. זו שליחות אנושית ולאומית, אך שליחות ששוחקת, ולעיתים גם שוברת.

בימים שבהם החברה מתמודדת עם אתגרים ביטחוניים וחברתיים עמוקים, החינוך הוא משאב אסטרטגי. לא פחות מהצבא, לא פחות מהכלכלה. בתי הספר אינם רק מוסדות לימוד - הם גם קהילות, מרחבים של שיח, סובלנות וחוסן. הם הגשר בין עבר לעתיד, בין כאב לתקווה.

שנת הלימודים היא הזדמנות לעצור ולשאול: האם אנו רואים בחינוך משימה לאומית? האם אנו משקיעים במורים כפי שאנו משקיעים בביטחון ובתשתיות? עתידנו הכלכלי, החברתי והאנושי תלוי באיכות החינוך שנעניק היום.

אני קוראת להורים, למקבלי ההחלטות ולציבור כולו לראות במורים גיבורי תרבות. לראות בבית הספר מרחב של תקווה. לראות בילדים אזרחים עתידיים, שותפים לעיצוב החברה.

שנת הלימודים נפתחת, והעתיד בידינו. בואו נבחר להשקיע בו באמת.

פרופ' סמדר דוניצה־שמידט היא נשיאת מכללת סמינר הקיבוצים