במשך כשלושה עשורים, ממחצית שנות ה־90, קצונת צה"ל התחנכה על הרעיון שלא תיתכן הכרעה מוחלטת של צבאות טרור וגרילה ב"מלחמה א־סימטרית" בינם לבין צבא מדינה, ולוּ גם חזק כצה"ל.
"אי אפשר לנצח רעיון" - כאילו הנאציזם, למשל, לא הובס; או "אי אפשר לנצח צבא טרור או גרילה שמושרש בתוך אוכלוסייה המונית אוהדת ללא פשעי מלחמה". אלה שתי הטענות שהוליכו למסקנה שאפשר רק להרתיע, אך לא להביס צבאות טרור וגרילה. נגזר ממנה בניין כוח מחליש, ואף החליקו ממנה לתקווה שהטרוריסטים שוחרים שגשוג וניתנים לריצוי.
את המסקנה אימצו תומכי אוסלו ומתנגדיה. היא היתה הדוקטרינה השלטת ("הקונספציה") לאורכו ולרוחבו של הממסד הביטחוני. אבל היא התאימה במיוחד להשקפה פוליטית שמאלנית ול"רוח אוסלו", שכן היא הוליכה למסקנה נוספת: שאין לישראל ברירה אלא להיענות במידת־מה לדרישות המחוללות את הטרור והגרילה.
מבט ראשוני חושף את ההונאה העצמית. בכל העולם הושגו ניצחונות מוחלטים על צבאות טרור וגרילה, כמו למשל צבאות קומוניסטיים במלזיה וביוון, הנמרים הטאמילים בסרי לנקה, דאעש, אל־קאעידה. ב־1970 הביס המלך חוסיין באופן מוחלט את צבא הטרור של פת"ח והחזיתות הפלשתיניות, אחרי שהטריד את ירדן ואת ישראל ממוצאי 67'. באותו הזמן בערך ישראל עשתה זאת ברצועת עזה. כעבור כתריסר שנים ישראל גירשה את צבא הטרור הזה מלבנון. מאז הפלשתינים לא יכולים לייצר מירדן ומלבנון איומי טרור וגרילה משמעותיים. ישראל נמצאת בדרכה, נקווה, להבסה מוחלטת דומה של הטרור והגרילה של הצבא השיעי בלבנון, אחרי שנים של פיק ברכיים צה"לי, ונקווה לחסימת צבא סוני כזה בסוריה.
זה לא חדש. ניצחונות מוחלטים על טרור וגרילה ערביים מושגים פה פעם אחר פעם. הבריטים השיגו ניצחון כזה ב־1938, עד כדי כך שהמובסים הערבים שקעו למלחמת אזרחים ב־1939, והידרדרו לחוסר אונים ובעקבותיו לתבוסה מוחלטת ב־1948. נכון, הפלשתינים התאוששו ויצאו למסע טרור מחודש ב־1964 (לפני ה"כיבוש"), וביתר שאת אחרי 1967, אבל מסעם הסתיים, כאמור, בתבוסות מוחלטות נוספות.
פירוש הדבר, לפיכך, הוא ש"ניצחון מוחלט" - גם על צבאות מדינה וגם על צבאות טרור - אינו "ניצחון נצחי". בהכרח. הוא אינו גאולה משיחית כוזבת - כלומר ניצחון מוחלט לא מחלץ אותנו מההיסטוריה, והרי בהיסטוריה האנושית האויב עלול להתאושש.
אז מהו "ניצחון מוחלט"? ניצחון שאחריו האויב מתקשה להתאושש, וקשייו המתמשכים (גם אם הם לא "נצחיים") משנים מהותית את המצב האסטרטגי. כאלה היו תבוסות האויב הפלשתיני ב־1948, ב־1970 וב־1982. הן לא היו ניצחון גואל, אלא ניצחון ארצי, כאן ועכשיו, ורב־משמעות לטווח הארוך. ואילו "שלום גואל" ברוח אוסלו או "ניצחון גואל" במלחמות המשיח הם מטרות לא רציונליות. אנחנו יכולים - וחייבים - להשיג עכשיו ניצחון מוחלט ברצועת עזה, ואחריו, בצורה שונה, גם בשומרון וביהודה.
בעזה פירושו הצלת חטופים ועקירה גמורה, צבאית ופוליטית, של צבא הטרור החמאסי, שאחריה רעיון הג'נוסייד של האחים המוסלמים יתקשה להתאושש, הגם שלא ייכחד, וחמאס יהיה חסר אונים. שום גורם חיצוני לא יעשה במקומנו את מלאכת ההבסה המוחלטת. אסור לנו לפטור עצמנו ממנה כעצת אחיתופל של המעוניינים להציל את מורשתם הצבאית המפוקפקת.
ניצחון צבאי מוחלט הוא תנאי לניצחון אסטרטגי ארוך-טווח במאבק עם הערבים על הארץ (שגם הוא לא "ניצחון נצחי"). ונזכור שהזירות הצבאית והאסטרטגית אינן זהות. הזירה האסטרטגית היא בעיקרה דמוגרפית והתיישבותית. לכן, אחרי הניצחון הצבאי, יש לפתוח את שערי ההגירה מעזה. לפתוח, לא לגרש.
ניצחון צבאי מוחלט הוא תנאי לפתיחת הגירה. הוא תנאי הכרחי, אך לא מספיק, להשגת המטרות האסטרטגיות של ישראל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו