כמה שווה טרוריסט?

"אני לא חושבת שלאנשים יש מושג מה זה חמאס", אמרה פרנצ'סקה אלבנזה, המדווחת המיוחדת של האו"ם לענייני "השטחים הפלשתיניים הכבושים", בסרטון שפורסם ברשתות בשישי האחרון, כמעט חודשיים אחרי שהציגה דוח שטוען שישראל גורפת רווחי עתק מהרג אזרחים בעזה. "חמאס הוא כוח פוליטי שניצח בבחירות דמוקרטיות ב־2005. הבחירות הכי דמוקרטיות שהיו... חמאס בנה בתי ספר, מתקנים ציבוריים, בתי חולים. הוא היה הסמכות דה־פקטו. לכן חשוב להבין שכאשר חושבים על חמאס, לא בהכרח צריך לחשוב על רוצחים, אנשים חמושים עד שיניהם או לוחמים. זה לא ככה".

אלבנזה לא טועה. חמאס אכן זכה לתמיכה רחבה ברצועה, הרבה בזכות אותם מוסדות ציבור שהיא מזהה כעשייה לטובת הציבור העזתי. אלא שמספיק לראות את אנשי חמאס יורים בתושבים שמנסים לקחת אוכל, כדי להבין שהסמכות של חמאס מעולם לא כללה גם אחריות כלפי תושבי הרצועה. דבריה אפילו מעוררים גיחוך רק חודש אחרי שפורסם שאשתו של סינוואר נמלטה לטורקיה כשברשותה הון של כמיליארד דולר, הרחק מהעם הפלשתיני הסובל.

דבריה האחרונים של אלבנזה מתיישבים באופן מושלם עם החזון שפרש אבו מרזוק באותו ראיון: חמאס עדיין במנהרות, האו"ם ויתר, ארגוני זכויות האדם מקבלים אחריות על תושבי עזה, וישראל מספקת את צורכיהם הבסיסיים

העובדה שבכירי חמאס מגלמים כבר שנים דמות של פליט־טייקון בוודאי לא נעלמה מהעין המערבית. לפני כעשור פורסמו הערכות לגבי ההון המשוער של חאלד משעל - מבכירי הארגון - שנאמד בכשניים עד חמישה מיליארד דולר, ושל מוסא אבו מרזוק, שהיה שווה אז כשניים-שלושה מיליארד דולר. הונו של אבו מרזוק מיוחס ביו היתר להשקעות נדל"ן ומסחר בעזה, מצרים, סוריה, קטאר, סודאן וירדן, שלפחות חלקן נעשו מכספי תרומות. השימוש בתרומות למימון מנגנוני חמאס היה פרקטיקה מקובלת בארגון עוד מתחילת דרכו, וכספים אלה גם מימנו את הקמת מוסדות הציבור בעזה, שעליהם מדברת אלבנזה.

בשנות ה־90 היה זה אבו מרזוק שניהל את מערך הכספים בארה"ב ובאירופה וגייס עשרות מיליוני דולרים דרך עמותות צדקה אסלאמיות. חלק מהתרומות שימש לטרור, והיתר נכנס לכיסם הפרטי של הבכירים. נוסף על כך, חלק ניכר מכספי הסיוע שהוזרמו לעזה דרך אונר"א, קטאר ואיראן נוהלו על ידו דרך קרנות השקעה בחו"ל, מה שאפשר לו ולבכירים אחרים בחמאס לבנות הון אישי.

אבל אין ספק שגולת הכותרת של ההישגים הכלכליים של חמאס היו המנהרות בין עזה ומצרים. הבכירים שהיו מושקעים במנהרות גבו מס גבוה על כל דבר שנכנס לרצועה ושלשלו אותו לכיסיהם. אלא שמעבר לרווחים העצומים שהמנהרות הניבו להנהגת חמאס, הן אלה שאפשרו את המתקפה על ישראל, שהופכת היום את קערת התודעה העולמית על פיה.

בראיון הזכור לרעה שנתן אבו מרזוק לערוץ הטלוויזיה RT בערבית כשבועיים אחרי 7 באוקטובר, הוא טען ש־500 הקילומטרים של רשת המנהרות נבנו עבור חמאס, ולא כדי להגן על תושבי עזה. לדבריו, "התושבים, ש־75% מהם פליטים, נמצאים באחריות האו"ם, וכל עוד הם תחת כיבוש ובהתאם לאמנת ז'נבה, ישראל מחויבת לספק להם את כל השירותים". הראיון, ששודר בכל ערוצי החדשות, נראה אז כמו בדיחה ותו לא, חוסר מודעות של ארכי־טרוריסט שהשתן עלה לו לראש. אבל מאז עברו הרבה דולרים במנהרות, מרביתם מבזיזת משאיות הסיוע ההומניטרי, חלקם ממיסוי כפוי על מזון, דלק ותרופות, שהניבו רק בשנתיים האחרונות רווחים עצומים לחמאס.

במקרה או שלא, דבריה האחרונים של אלבנזה מתיישבים באופן מושלם עם החזון שפרש אבו מרזוק באותו ראיון: חמאס עדיין במנהרות, האו"ם ויתר, ארגוני זכויות האדם מקבלים אחריות על תושבי עזה, וישראל מספקת את צורכיהם הבסיסיים.

אז אלבנזה אינה טועה. חמאס אינו רק חבורת רוצחים חמושים, אלא גם חבורת מיליארדרים שעשו את הונם מנרטיב הדיכוי של העם הפלשתיני, הרבה בזכות התפקיד שייעדו לארגונים מהמערב ולדמויות כמו אלבנזה.