"מודה שטעיתי - יש לדחות את הניצחון המוחלט"

ישראל, שהייתה עד לא מזמן מושא להערכה עולמית בעקבות הצלחתה בחיסול יכולות צבאיות איראניות, הפכה בתוך זמן קצר למדינה מצורעת בזירה הבינלאומית. שינוי כה קיצוני בדימוי הציבורי לא נבע ממעשיה בעזה בלבד, אלא מהתעלמות מתמשכת של ממשלת ישראל משתי עובדות יסוד.

האחת היא שהעולם מתמקד בישראל בצורה חסרת פרופורציה לגודלה, מדינה בת פחות מעשרה מיליון תושבים שמככבת בחדשות העולמיות, לעומת מדינות דומות בגודלן שכמעט ואינן נזכרות. כמעט כל אחד מכיר את בנימין נתניהו ואת ירושלים, אך לא את בירת טוגו או את ראש ממשלת ליטא. תשומת לב זו יוצרת סטנדרט מוסרי בלתי אפשרי: ישראל נבחנת לא ביחס לאויביה או לעמים אחרים, אלא ביחס לאידאלים מופשטים. מבצעיה הצבאיים נשפטים לעיתים תוך התעלמות מוחלטת מהאלימות שמופעלת כלפיה.

נכון כי חשיפה יוצאת הדופן מביאה עמה גם יתרונות: מיד לאחר 7 באוקטובר, הקונגרס האמריקני תמך פה אחד בישראל, והעביר חקיקה מהירה לטובתה. מנהיגים רבים בעולם הזדהו עם מצוקתה. תמיכה כזו לא נרשמה במקרים של זוועות חמורות יותר בקונגו, סוריה או מיאנמר. ואולם, חשיפה זו יוצרת מגבלות ועל המנהיגים לפעול בזהירות בתוך המגבלות הללו.

העובדה השנייה שממשלת ישראל מתעלמת ממנה היא שהעולם מתעניין בישראל כמעט אך ורק בהקשר של הסוגיה הפלשתינית. בעיות פנים כמו יוקר המחיה, הרפורמה המשפטית או הפשיעה בחברה הערבית, אינן מעסיקות את העולם. אפילו סוגיות אסטרטגיות כמו גרעין או יחסי החוץ של ישראל נדחקות הצידה.

כל הקשב מופנה למעמדם של תושבי הגדה, עזה ומזרח ירושלים. גם לאחר שישראל נסוגה מעזה ומהאזורים המאוכלסים בגדה, היא ממשיכה להיתפס כאחראית לגורל תושביהם. תעמולה בינלאומית הציגה את עזה ככלא פתוח, ויש אף שתיארו אותה כמחנה ריכוז, מה שהצדיק בעיני רבים את פעולות חמאס כתגובה לצדק מדוכא.

ישראל החמיצה את הרגע האסטרטגי לאחר 7 באוקטובר. במקום לתכנן מבצע ממוקד ומדויק שינצל את הרוח הבינלאומית התומכת, ממשלתה פעלה בפזיזות: בכירים דיברו על נקמה, הצבא לא היה מוכן, והתכנון הוסב שוב ושוב. בינתיים, התמונות הקשות מעזה - רעב, חורבן, סבל אזרחי - שודרו לעולם והפכו את ישראל למטרה לגינויים בינלאומיים, כולל מצד משפטנים ישראלים. הלחץ הציבורי הבינלאומי גבר, הנשק האמריקאי עוכב, וגל אנטישמיות התפשט בעולם. ישראל, מדינה קטנה עם אויבים קיומיים, אינה יכולה להרשות לעצמה משבר תדמיתי כזה.

בעבר תמכתי בניצחון צבאי מוחלט בעזה ובחיסול החמאס. אני תומך עדיין. אך לצערי אני מסיק שיש לדחות את הניצחון. ישראל לא יכולה להרשות לעצמה את התדמית הבינלאומית שנוצרה, כי הדבר עלול לפגוע בה הטווח הארוך. המשך הלחימה בטווח הקצר לא יביא תועלת, אלא רק החמרה במצב. אני מציע שישראל תתמקד כעת בשיקום תדמיתה, בשחרור החטופים, ובבניית ממשל מקומי חדש בעזה שיתפקד ללא שליטת חמאס. חמאס לא ניצח. ישראל צריכה לדחות את מיגורו כדי לשקם את עצמה תחילה, ורק לאחר מכן לשוב אל הקרב, חזקה ומוכנה יותר.

פרופ' דניאל פייפס הוא היסטוריון וסופר, מייסדויו"ר"פורום המזרח התיכון"-מכון מחקר שמרני משפיע שמושבו בפילדלפיה. מחבר הספר "ניצחון ישראל: כך הציונים יתקבלו והפלשתינים ישתחררו".הרצהבעברבאונ'הרווארד,אונ'שיקגווהמכללהללימודימלחמהשלהציהאמריקאי.