מאז 7 באוקטובר האוויר שלנו רדיואקטיבי

במרחב הנשימה של המלחמה הנוכחית נדמה שהאוויר סביבנו רווי לא רק בעשן ובלהבות, אלא במשהו עמוק ונסתר, מעין "רדיואקטיביות רגשית" המחלחלת אל כל רובדי החיים מאז 7 באוקטובר. אחרי אסון צ'רנוביל אנשים הסתובבו בחליפות מגן, אך אצלנו כל אחד נושא את הקרינה בליבו, בנפשו ובגופו. אי אפשר להסתתר, אין מסכות; יש נוכחות מתמדת של דאגה, פחד ודריכות שלא נותנים מנוח.

מסקר אורך שנערך במרכז לחקר האובדנות והכאב הנפשי ע"ש ליאור צפתי במרכז האקדמי רופין, על מדגם מייצג של מאות ישראלים, עולים נתונים מדאיגים בדבר רמות הדיכאון, החרדה והפוסט־טראומה בקרב ישראלים. במאי 2025 נשאלו המשיבים גם על מידת האמפתיה כלפי חפים מפשע בעזה - בקושי 20% מהמשיבים חשים רחמים כלפי תושבי עזה שלא היו מעורבים בלחימה ונותרו ללא קורת גג, רק 27% מהישראלים חשים רחמים כלפי ילדים החיים בעזה בתנאים קשים, ויותר ממחצית מהישראלים מסכימים עם המשפט "מצבם של תושבי עזה לא מעניין אותי, גם אם הם חפים מפשע".

באותו סקר נמצא כי שלושה מכל ארבעה ישראלים מודאגים או מודאגים מאוד ממצב החטופים, וכמעט מחצית מאיתנו (48%) חשים תחושות אובדן ואבל מורכב ביחס לחטופים. נראה כי קיימות הזדהות וסולידריות גדולה עם החטופים שמעונים בעזה, ולצידה אדישות גדולה כלפי עזתים חפים מפשע הסובלים אף הם.

כאנשים בוגרים, התודעה שלנו אמורה להיות מסוגלת להכיל מורכבויות ופרדוקסים. אחד הסימנים לבגרות נפשית הוא הגעה ל"מורכבות אינטגרטיבית" - היכולת להכיל רעיונות סותרים, להכיר במציאות של "גם וגם" ולראות את העולם בגוונים, לא רק בשחור־לבן. אך הנתונים מראים כי רוב מוחלט של ישראלים לא שם.

זוהי תגובה מוכרת המהווה מנגנון הגנה של פיצול, שדרכו רואים את העולם באופן דיכוטומי כטוב או רע, שחור או לבן, "הלנו אתה אם לצרינו". כך, איננו נאלצים להתמודד עם מורכבות המציאות, שהיא קשה להכלה. חומת ההגנה נוצרת לא מתוך רוע, אלא מתוך חרדה וצורך לשרוד. ההזדהות העמוקה עם הקבוצה "שלנו" מייצרת תחושת ביטחון, שבעולם כאוטי כשלנו היא חיונית להישרדות. במצב זה חמלה נתפסת גם כחולשה, כאיום על כושר ההגנה שלנו.

פרופ' שפרה שגיא, חוקרת יישוב סכסוכים, טוענת כי אמפתיה כלפי הצד השני נתפסת לעיתים כאיום על הלגיטימציה של הנרטיב הפנימי־קבוצתי, במיוחד בחברה הישראלית הנמצאת לאורך כל שנותיה במאבק פוליטי־ביטחוני שמעצים את הרגש הלאומי. אמפתיה לסבל של ה"אחר" - במיוחד אויב - מהווה אתגר הדורש אחיזה רגשית פרדוקסלית: להכיל גם את כאבנו וגם את כאבו, מבלי להרגיש שכאב האחר מבטל את כאבנו. אחיזה זו, כרגע, גדולה על מרבית הציבור בישראל.

אך הדינמיקה הזו, הגם שהיא מובנת, טומנת בחובה סכנות מרחיקות לכת: כשהחברה כולה נושמת "אוויר רדיואקטיבי" לאורך זמן, אנחנו מתרגלים למגננה, להקשחת הלב ולעיוותים בתפיסת המציאות והאחר. כך, לא רק תושבי עזה נותרים יתומים מאמפתיה, אלא שגם אנחנו משלמים מחיר: החוסן הערכי שלנו נשחק, השסעים מתרחבים, והיכולת לראות תקווה או אופק מתעמעמת.

השאלה אינה אם יש תוקף לכאב שלנו - ודאי שיש, והוא עצום. דווקא מתוך הכרה עמוקה בסבל שלנו, בהבנה שאת הבית שלנו אסור לבנות על בסיס של פחד, נולדת התקווה לנשום יום אחד אוויר אחר. האתגר הוא להחזיק יחד את האימה והאמת: להיישיר מבט לטראומה הנוראה של 7 באוקטובר, ובו־בזמן להתאמץ לא לאבד את היכולת לראות ולהזדהות עם הסבל שמעבר לגדר. זהו לא ויתור על הביטחון או על הזהות שלנו, להפך - זה התנאי לריפוי.

הכותבות הן ד"ר שירה פגורק־אשל מהמחלקה לעבודה סוציאלית, המרכז האקדמי רופין, וד"ר כרמל בלנק, המחלקה למדעי ההתנהגות, המרכז האקדמי רופין