בתחילת המלחמה לפני פחות משנתיים, בסתיו-חורף 2024-2023, אפילו בימין, ולא רק בשמאל, היו מי שחשבו כי לעת עתה יש להסתפק בתגובה מאסיבית של ישראל לזוועות 7 באוקטובר ולמתקפת חיזבאללה שהגיעה אחריה. הושמעה דעה כי יש להסכים להפסקת אש לצורך התארגנות ובניית הכוח מחדש. היא נבעה לרוב מהערכה נכונה של חומרת הנזק, שהתחולל עם הסבת צה"ל מצבא שמסוגל להכריע אויב על הקרקע לצבא "מרתיע" כביכול, שעיקר עניינו בהשפעה על תודעת האויב, ולא בהבסתו.
ההערכה הממעיטה ביכולת הצבא לא היתה מופרכת. היא אושרה בשיטת הפעולה הלא־מכריעה, שאומצה בפיקודו של הלוי. היא מסבירה את פחדיו מכיבוש גבול הרצועה־מצרים. ייתכן שהיא חלק חשוב בהסבר לביצוע המקוטע והמעוקר של תוכנית ההכרעה, שגובשה בפיקוד דרום לפני מה שכונה "מרכבות גדעון".אבל המסקנה מההערכה הממעיטה, "להגיב" ולא לעקור את השלטון הצבאי והפוליטי של חמאס ברצועה, היתה מובילה לאסון אסטרטגי. לא תהיה לנו הזדמנות נוספת, ויתקבע תקדים מסוכן מאוד.
דחיית הפעולה החיונית ברצועה, וטיפוח האשליות בדבר עסקת חטופים חלקית שלא כרוכה בכניעה ישראלית, פתחו את הדלת להסתה פרועה בתוך ישראל. זה קרה בכל פעם שבה חידשנו את המתקפות אחרי הפוגות לצורכי שחרור חטופים: עצם חידוש המתקפה היה עילה למניפולטורים רגשיים מסוימים בתוכנו לצייר מצג שווא, שלפיו ישראל היא המאריכה את המלחמה ללא צורך, כביכול למען האינטרסים של נתניהו. למרבה הצער, הטיעון הנבזי והשקרי הזה נטען נגדו דווקא עקב תמרוניו לשם שחרור החטופים
אם ישראל תשלים עם הישרדות חמאס ברצועה, מעבר למעמד של מחתרת מוגבלת, היא תראה לאויביה את הדרך להכריע אותה, בסבלנות שוחרת רע: ברבריות נוסח 7 באוקטובר בעמק חפר, חטיפות, ערעור החברה הישראלית ושבירתה. ערעור כזה, למשל, אנחנו רואים ב"מרי" למען "עצירת המלחמה", וערעור כזה אנחנו חווים בכישלון השיקום בקריית שמונה ובחלק מהגליל העליון. ההשלכות של "הצלחה" לפגוע בהתיישבות היהודית בחבל ארץ אחד אינן מתוחמות אליו בלבד. "הצלחה" לעצור את צה"ל לפני העיר עזה גופא לא תסתיים בעצירה זו בלבד.
הכישלון של "מרכבות גדעון" לא רק קבר עמוקות את החטופים שנותרו, אלא גם מאיים על הכרח חייה של המדינה כולה. כמו בסתיו ובחורף של ראשית המלחמה, גם עכשיו מסוכן להימנע מפעולה, והפעם עליה להיות רצופה, תחבולנית וחותרת לשבירת מפרקתו של חמאס.
ולא רק הימנעות היא מסוכנת, אלא גם דחייה יתרה. הדחיינות ברצועה בתקוות שווא לעסקת חטופים הזמינה על ישראל מסע תעמולה ארסי ושקרי, מבחוץ ומבפנים, בדבר הרעבה ותחביב לרצוח תינוקות. היא הזמינה את הניסיונות של צרפת וסעודיה "להקים" לפלשתינים מדינה, וגייסה לצידן גורמים אחרים שנרתעים מהעליונות האזורית היחסית של ארה"ב וישראל כרגע. אפילו גרמניה, בעלת ברית של ישראל במידה מסוימת, הושפעה לרעה מחוסר ההחלטיות של ישראל.
דחיית הפעולה החיונית ברצועה, וטיפוח האשליות בדבר עסקת חטופים חלקית שלא כרוכה בכניעה ישראלית, פתחו את הדלת להסתה פרועה בתוך ישראל. זה קרה בכל פעם שבה חידשנו את המתקפות אחרי הפוגות לצורכי שחרור חטופים: עצם חידוש המתקפה היה עילה למניפולטורים רגשיים מסוימים בתוכנו לצייר מצג שווא, שלפיו ישראל היא המאריכה את המלחמה ללא צורך, כביכול למען האינטרסים של נתניהו. למרבה הצער, הטיעון הנבזי והשקרי הזה נטען נגדו דווקא עקב תמרוניו לשם שחרור החטופים.
אבל למרות בניין הכוח הלא מוצלח בעשורים האחרונים, צה"ל כן מסוגל לבצע את תוכנית ההכרעה שגובשה בפיקוד דרום. הקצונה הזוטרה והבינונית ויחידות השדה הוכיחו יכולת בלתי מבוטלת בחודשי המלחמה, וגם הפיקוד העליון, ככל שנגמל מפחדיו. תוכנית ההכרעה של פיקוד דרום עומדת בדין הבינלאומי, בסתירה לחוות הדעת של הפצ"רית (ככל שניתנה), והיא עולה בקנה אחד עם ערכיה של מדינת ישראל.
פינוי אוכלוסייה אזרחית מאזורי סכנה וחיסול אויב ברברי כמו חמאס הם פעולות מוסריות בהחלט. הציבור ברובו מבין היטב את ההכרח להכריע את חמאס, ומבין שעכשיו זו הדרך היחידה לשחרור החטופים. לכן לא יצלח המרי האנטי־מלחמתי, שהוא מרי תבוסני.
- פרופ' אבי בראלי הוא היסטוריון באוניברסיטת בן־גוריון