ביקורת פנימית בזמן מלחמה עלולה להזמין התערבות בינלאומית שתקרע חלקים מישראל

"לא זו הדרך", טוען פרופ' אוריאל רייכמן בתגובה למאמרו של פרופ' אשר כהן ("איך דה־לגיטימציה פנימית הפכה לנשק בידי אויבי ישראל", 12.08.25), ולמאמרי ("הבומרנג של האנטי־ביבי", 12.08.25). לדבריו, "המניע לשני המאמרים... הוא להתנער מאחריותה של ממשלת ישראל, ולהעמיס אותה על המבקרים שבאו למנוע את ליקוי המאורות ואת הטעויות של השלטון". לדעתו, הדה־לגיטימציה של ישראל בעולם נוצרה "בגלל התנהלותה של הממשלה... כמה עלוב להעמיס את הכישלון על כתפי החלשים שבינינו", כלומר החטופים ומשפחותיהם והמתנגדים ל"מהפכה המשטרית".

איני יודע מה הניע את פרופ' כהן בכתיבת מאמרו - אני מניח שדאגה למדינה, כמוני. דאגתי נגזרת מהשקפת עולם ימנית, אבל גם מהבנה מקצועית בהיסטוריה ובפילוסופיה פוליטית. כדי להזכיר לכולנו מה קורה כשמדינות העולם מתערבות בריבונות של מדינה מ"טעמים מוסריים אוניברסליים", איאלץ לקחת אותנו במנהרת הזמן ל־1999 ולמלחמת נאט"ו בסרביה על חבל קוסובו.

קוסובו היא ערש המדינה והכנסייה הסרבית. במאה ה־14 חבל הארץ היה מרכז הממלכה הסרבית. מצויים בו מנזרים וכנסיות אורתודוקסיות עתיקים, שנחשבים אתרי מורשת וזהות לאומית. לאחר מלחמת העולם השנייה אלבניה, שכנתה המוסלמית של סרביה, היתה מקור לגלי הגירה לקוסובו, ובשנות ה־90 פעלה בו מחתרת אלבנית בשאיפה להשגת עצמאות מוסלמית. בעקבות אלימות אתנית קשה הסרבים הנוצרים, שהפכו בינתיים למיעוט קטן, נסו על נפשם.

הדמיון בין האירועים שהתרחשו בסרביה לבין אלה שעלולים להתרחש אצלנו, אם מדינות העולם יחליטו ש"האמת והצדק" מחייבים הקמת מדינה פלשתינית, מדירים שינה מעיניי. בארץ ישראל קם העם היהודי. לא בהרצליה ולא בחולון, אלא בירושלים וביהודה ושומרון, ערש היהדות והעוגן של הישראליות. ישראלים שפונים לעולם שיציל אותנו מנתניהו, כשתעמולת חמאס השטנית שוטפת את המסכים, מזכירים לי איך קוסובו נקרעה בברוטאליות מסרביה. בנאט"ו לא הסתפקו בעצירת פשעי המלחמה, ונתנו מתנה לטרור: הכירו בקוסובו כמדינה

ניסיונו של סלובודן מילושביץ', נשיא סרביה דאז, להילחם בטרור האלבני המוסלמי יצר דיווחים מבוהלים בתקשורת על רצח המונים, ונאט"ו הפציצה בברוטאליות את סרביה ואת בירתה, בלגרד, במשך שלושה חודשים - ללא מנדט ממועצת הביטחון של האו"ם, וללא סמכות משפטית. התעקשותה שצבאה פועל במסגרת הדין הבינלאומי לא סייעה לסרביה, היא נכנעה, ובקוסובו הוקם משטר בינלאומי. ב־2001 מילושביץ' כשל בבחירות, ובלחץ אגרסיבי של נאט"ו הוסגר לביה"ד הפלילי בהאג.

במשפט הראווה שלו הוא טען שלא היתה מדיניות של רצח שיטתי וגירוש של אלבנים מקוסובו - אבל הנרטיב הבינלאומי כבר התקבע, והאמת לא עניינה אף אחד. ב־2006 הוא נפטר בעודו במעצר, לפני שניתן פסק דין, והעולם זוכר אותו כפושע מלחמה.

מייד לאחר מתקפתה האלימה של נאט"ו על סרביה, ואצלב האוול, פעיל זכויות אדם ונשיא צ'כיה דאז, נשא נאום שכותרתו "קוסובו וסופה של מדינת הלאום". לטענתו, עקרון הריבונות המדינתית איבד מתוקפו בעידן הגלובליזציה, ובמקומו התבסס עיקרון עליון: קדושת כבוד האדם וזכויותיו. האוול ראה בהתערבות נאט"ו בקוסובו מפנה היסטורי - במאה ה־21 עקרונות מוסר אוניברסליים יגברו על הריבונות, ומדינות המערב יפעלו בהתאם לאמת ולצדק, ולא יתחשבו ב"אינטרסים לאומיים צרים".

הדמיון בין האירועים שהתרחשו בסרביה לבין אלה שעלולים להתרחש אצלנו, אם מדינות העולם יחליטו ש"האמת והצדק" מחייבים הקמת מדינה פלשתינית, מדירים שינה מעיניי. בארץ ישראל קם העם היהודי. לא בהרצליה ולא בחולון, אלא בירושלים וביהודה ושומרון, ערש היהדות והעוגן של הישראליות. ישראלים שפונים לעולם שיציל אותנו מנתניהו, כשתעמולת חמאס השטנית שוטפת את המסכים, מזכירים לי איך קוסובו נקרעה בברוטאליות מסרביה. בנאט"ו לא הסתפקו בעצירת פשעי המלחמה, ונתנו מתנה לטרור: הכירו בקוסובו כמדינה.

אני חרד מהתערבות בינלאומית בישראל, ואין לקדמה בשום הצדקה. בעידן העובדות האלטרנטיביות הנרטיב שלפיו צה"ל מבצע פשעי מלחמה בעזה התקבע, והאמת לא מעניינת. אני בטוח שפרופ' רייכמן לא מייחל לכך שהעולם יקרע מאיתנו חלקים מירושלים העתיקה ויקים בכוח מדינה פלשתינית, ולא רוצה שבנימין נתניהו יוסגר להאג בלחץ בינלאומי אם לא יזכה שוב לאמון העם בבחירות הבאות.

• ד"ר קותי שוהם הוא עמית הוראה בתוכנית הרב־תחומית בפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב