כבר שבוע אני מסתובבת עם מועקה. אין לי אוויר. היום זה תאריך יום ההולדת שלך. איך מציינים יום הולדת לבן אדם מת? אולי עולים לקבר, מנקים, מקריאים כמה מילים, מתייחדים לרגע. אבל איך מציינים יום הולדת לבן אדם מת שאין לו קבר? לבן אדם שנרצח בביתו ונחטף לשטח אויב? מבין כל המדריכים להתמודדות עם אבל לא הצלחתי למצוא אף מדריך שמסביר איך להתמודד עם המצב שלנו. ואין לי תשובות.
אבא, הלב שלי שבור. נגזר עלי לחיות חיים של געגוע. חיים של חוסר. חיים של עצב. החיים שהכרנו והעולם שכל כך עבדת קשה לייצר בשבילי, בשבילנו, כבר לא קיים. אין תמימות, אין אמון, אין בית, אין הורים.
ברגע אחד הקרקע נשמטה לי מתחת לרגליים ולא נשאר כלום. וזה גדול עלי. המדינה שאהבת כל כך השתנתה. הכל פה עצוב. משפחות שלמות נרצחו, חיילים נהרגים בקרב כל הזמן, חלקם אפילו שמים קץ לחייהם כי הנפש שלהם לא מסוגלת להכיל את המראות, הריחות, הזוועה. ועדיין יש חטופים בעזה. 50. אפילו אישה. ויש כאלו שעדיין שורדים בגיהינום הזה ואיכשהו עדיין חיים. והמדינה, זאת שכל כך אהבת, בוחרת לא להחזיר אותם הביתה. בוחרת במלחמת נצח, בוחרת בשימור הקואליציה, הצלת כיסא על פני הצלת חיים.
אבא, אם היית כאן, היית עצוב כל כך לראות מה קורה כאן, מה נהיה מהמדינה שלנו. אבל היית כאן איתנו, נלחם איתנו על צביונה של המדינה שלך.
אבא - יום הולדת עצוב שמח. אני אוהבת אותך ומתגעגעת אליך בכל נשימה, בכל רגע. אני יודעת שהדבר היחיד שהיית רוצה לדעת זה שאנחנו, הילדים שלך, ניצלנו. שאנחנו בחיים. כפי שהגנתם עלי כל החיים, גם ביום הנורא הזה הגנתם עלי בגופכם. מנעתם מהמחבלים להגיע אל לב הקיבוץ גם במחיר חייכם.
תודה שזכיתי להיות הבת שלך. תודה על הזכות ללמוד על אהבה, תודה על הזכות לראות את הטוב, על הצחוק, החיבוק, תודה שהיית אבא שלי. אני אוהבת אותך.
ומהעם הנפלא הזה אני רוצה לבקש - תהיו איתנו. תעצרו איתנו הכל ביום ראשון. תעמדו איתנו בדרישה הכל כך מוסרית הזאת להחזיר אותם הביתה. אנחנו לא דורשים מותרות ולא רווחה. אנחנו דורשים את הדבר הבסיסי ביותר בעולם: לקבור את האהובים שלנו שנרצחו, להוציא מהגיהינום את מי שעדיין חי - להציל חיים.
כמו שכל כך הרבה אנשים טובים עשו ב־7.10 כשעזבו את חייהם מבלי להביט לאחור ורצו אלינו, לתופת, כדי להציל אותנו. כי הם ידעו ש"כל המציל נפש אחת - כאילו הציל עולם ומלואו". אנחנו צריכים אתכם גם היום, גם עכשיו. עזרו לנו להציל חיים. אנחנו יודעים שזאת ההזדמנות האחרונה להציל אותם - את הילדים, האחים, החברים של כולנו - לפני שיהיה מאוחר מדי. כי אחרת נמצא את עצמנו שוב עומדים ברחובות ומבקשים סליחה בעוד מסעות הלוויה כואבים מנשוא.
הכותבת היא בתו של החלל החטוף מני גודארד
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו