לא זו הדרך || תגובה

לשני מאמרי הדעה שפורסמו ב-13.8 בעיתון זה: "בומרנג האנטיביבי" מאת ד"ר יקותיאל שוהם ו"מדה-לגיטימציה פנימית לחיצונית" מאת פרופ' אשר כהן, יש נרטיב משותף. שניהם מאשימים את מקור הדה-לגיטימציה של ישראל בעיני העולם, בביקורת הנשמעת בחברה הישראלית.

אשר כהן טוען שהביקורת אין מקורה בקבוצות קיצוניות כבעבר, אלא "בחדירתה של הדה-לגיטימציה לתוך האליטות השונות ואפילו לבכירים ביותר שבהן, הכל בגיבוי תקשורתי קבוע ונרחב".

קותי שהם יוצא נגד "המרכז הפוליטי הישראלי שיצא לרחובות נגד הרפורמה המשפטית ולמען החזרת החטופים ויצר את עוצמת המחאות נגד ישראל בעולם". המוחים נגד הרפורמה פעלו לדבריו בשם "מוסר ערכים עליונים" ובכך קבעו שהרוב הדמוקרטי שהעניק מנדט לנתניהו אינו רלוונטי. המוחים למען החטופים העדיפו את חייהם על החלטות קריטיות הקשורות בביטחון המדינה. מכאן שאזרחי המדינה עצמם מכריזים שהמדינה פוגעת בערכים אוניברסליים ובכך מעניקה המחאה הישראלית את הלגיטימציה למחאות ברחבי העולם.

אשר כהן יוצא נגד שורה של הפגנות ופעילויות המבקרות את הממשלה ומסיים את דבריו נגד האליטות השונות כי "לא נשכח את תרומתם לפגיעה החמורה בישראל".

שני הכותבים מנסים לשכנע שמדינות העולם הפכו את עורם ויצאו נגד ישראל בגלל התנגדות הרבים למהפכה המשטרית או ביקורת שלטונית. הם לא מעלים על דעתם שיתכן והדה-לגיטימציה נוצרה בגלל התנהלותה של הממשלה.

המניע לשני מאמרי הדעה הוא להתנער מאחריות ממשלת ישראל ולהעמיס אותה על המבקרים שבו למנוע את ליקוי המאורות והטעויות של השלטון. כמה עלוב להעמיס את הכישלון על כתפי החלשים שבינינו, החטופים במנהרות התופת ומשפחותיהם, ועל ההתנגדות למהפכה המשטרית כדי למנוע מהרוב לעשות בנו כרצונו ולהפוך אותנו מאזרחים לנתינים.

הממשלה הנוכחית מתפרקת; קרועה בין דרישות לא ציוניות ולא דמוקרטיות של מרכיביה ומוקעת על ידי ידידינו באופן המסכן את עתידנו. במקום להתמודד, לחדש את המכנה המשותף ויחד לתקן את האפשר, מאשימים כותבי המאמרים את אזרחיה הדואגים את המדינה.

אכן גישה זו מוכרת בסוג מסוים של משטרים המאבדים לגיטימיות בחוץ ומנסים לגייס באילוץ תמיכה פנימית בסיסמה של "האויב מבפנים". לא זו הדרך.