אל תיקחו את האונס באופן אישי

כבר יותר משנה מדווחים כלי תקשורת שונים על כוונותיו של האו"ם להכליל את חמאס ברשימה השחורה של מבצע פשעי מין באזורי עימות.

אבל העדויות הרבות לאונס ההמוני ולעינויים ב־7 באוקטובר ואחריו - את חלקם צילמו אנשי חמאס בעצמם - כנראה לא הספיקו כדי לערער את התפיסה שהפלשתינים הם הקורבן המוחלט, כי נכון להיום זה עדיין לא קרה. מה שכן קרה הוא שמזכ"ל האו"ם התריע לפני יומיים שישראל עלולה להיכלל בדוח על אלימות מינית באזורי עימות.

בינואר שנה שעברה נראה שהכיוון של המוסדות הבינלאומיים קצת אחר. משלחת מומחים של האו״ם הגיעה לישראל ובחנה את האלימות המינית מצד חמאס ותושבי עזה. הצוות תיעד הוכחות ברורות למעשים מיניים חמורים והסיק שמדובר בדפוס של אלימות מינית מכוונת, שממשיכה להתבצע גם נגד החטופים והחטופות הישראלים.

צוות המומחים הגיע בעקבות הזמנה של משרד החוץ ושל חברות ״פרויקט דינה״ מאוניברסיטת בר־אילן, שפרסמו לפני קצת יותר מחודש דוח בן 84 עמודים בנושא האלימות המינית של חמאס ככלי מלחמה. הדוח מתבסס על עדויות של עשרות ניצולות וניצולים, חטופים משוחררים, אנשי חילוץ ומומחים, תיעוד חזותי וראיות פורנזיות. המקרים המתוארים, שתועדו בפסטיבל "נובה", כביש 232, בסיס נחל עוז ובקיבוצים, כוללים בין היתר אונס קבוצתי, הפשטה בכפייה, קיבוע קורבנות לעצים או לעמודים, ירי באיברים אינטימיים ו"הטלת מום" מכוונת.

אלא שהפניית המבט של הארגונים הפמיניסטיים וארגוני זכויות האדם ושל כלי התקשורת בישראל מהדוח ההיסטורי היתה בולטת, ופגעה בסיכוי שלו לשנות תודעה. אפשר להמשיך להזדעזע מהאקלים העולמי האנטישמי שנוצר אחרי 7 באוקטובר. אבל מה שיותר מזעזע הוא התרומה של הארגונים ושל התקשורת בישראל ובעולם למצב הזה.

מרבית הארגונים שאוחזים בדגל של זכויות נשים (ומגלגלים כספים רבים בעבור זה) הצניעו את הנושא ואת הדוח של פרויקט דינה.

לא קמפיין, לא ועדות בכנסת, לא ראיונות לתקשורת הבינלאומית. מדוע? במקרה הרע, בדומה למגמות העולמיות - רק ישראל היא התוקפן האמיתי, ובמקרה הגרוע דיון באונס המוני של נשים ישראליות לא טוב לתרומות.

כדי להצדיק את ההתעלמות מהדוח אמרו בכלי התקשורת המשפיעים ביותר בישראל ובעולם שאין מספיק עדויות בלתי תלויות, שהדוח חד־צדדי, פוליטי ואף עלול לייצר מחלוקות בחברה בישראל. קשה להבין את הטענות האבסורדיות הללו אחרי האימוץ נטול הספקות של הקמפיינים של חמאס ושל דוחות האו"ם, המבוססים בעיקרם על נתונים של חמאס וגופים המזוהים איתו.

הדוגמה המובהקת ביותר היא משפט השדה שביצעה התקשורת בישראל לחיילים בשדה תימן, שתוארו כאנסים ללא כל הסתייגות, מבלי לחשוב על ההשלכות.

התנהלות רשויות החוק בנושא גם היא לא שידרה אמינות, בלשון המעטה. פשעי המין של חמאס, לעומת זאת, לא מוסגרו כפשעים נגד האנושות וסוקרו בצורה ספורדית, אם בכלל. היה כנראה חשוב יותר לעיתונאים הישראלים להביע שאט נפש מכמה חיילים שהצטלמו עם פריטי לבוש של נשים בבתים שאליהם נכנסו בעזה. ככה זה גם שודר בעולם.

הציפייה להקרבה מצד ישראל כפיצוי על הכיבוש תמיד היתה שם. אבל הציפייה היא לא רק מצד העולם, אלא קודם כל מצד ישראלים, שמרגישים שהם חייבים לפלשתינים עוד מ־48'. על הרקע הזה אפשר גם לראות את היחס כלפי 7 באוקטובר.

במובנים מסוימים, השמאל בישראל מרגיש שמגיע לנו אחרי כל כך הרבה שנות כיבוש. או לכל הפחות, למה ציפינו? זאת התנגדות אלימה כמו בספרים. וכשדיברו על "הקשר" ביחס לטבח, לא באמת דיברו על הכיבוש, אלא על רגשות האשמה של השמאל, שעם השנים כבר הפכו לפתולוגיה.