איך דה-לגיטימציה פנימית הפכה לנשק בידי אויבי ישראל

יש מכנה משותף מובהק להצהרתו של קנצלר גרמניה על מדיניות האמברגו ולהתראת האו"ם לפני הכללת ישראל בדוח על אלימות מינית באזורי עימות: דה־לגיטימציה פנימית, כאן בישראל. לא דה־לגיטימציה של מיעוט קיצוני מתוכנו, כמו שהכרנו תמיד, אלא דה־לגיטימציה בוטה של בכירים ביותר ואף ממסדית, היינו הנעשית או לפחות נתרמת על ידי בעלי תפקידים מכהנים.

דה־לגיטימציה, כמושג וכתופעה, נקשר אצלנו מיידית לתהליך אנטי ישראלי שבמקרה הטוב "רק" מערער על זכותה של ישראל להגן על עצמה, ובשיאו הנגוע באנטישמיות מערער על עצם זכות קיומה כמדינת לאום יהודית. מהלך זה, שנישא בעבר על ידי מדינות עוינות, הולך ומתגבר בימינו באמצעות מגוון רחב של ארגונים לא־ממשלתיים. את ראשיתו של התהליך ניתן לראות בוועידת דרבן הידועה לשמצה בשנת 2001, ואת המשכו בתנועת ה־BDS, שהחלה לפעול ב־2005 וממשיכה.

אמירות מפורשות למשוך כספים והשקעות מישראל, ממש BDS דובר עברית; קריאות למדינות העולם ללחוץ על ישראל; קריאות לראשי מדינות לנתק מגע עם ראש הממשלה; הפגנות והפרעות לנציגי ישראל בחו"ל; הפגנות פראיות ואלימות; הצגת הממשלה או רכיביה כסכנה קיומית גדולה יותר מהאויבים האכזריים שסביבנו; ומעל לכל - הניסיון לפרק את צה"ל עד כדי אמירה מפורשת שלא לבוא גם בשעת מלחמה, "יש רפורמה - אין הפצצה באיראן". זו לא ביקורת, נוקבת ככל שתהיה - זו דה־לגיטימציה. הכל, כאמור, בחסות ובליבוי הדברים ברוב אמצעי התקשורת.

בהיסטוריה הישראלית ידועה תופעה של מיעוט קיצוני וזניח מספרית שכמעט תמיד הצטרף לביקורת האנטי ישראלית החיצונית. לדוגמה, אנשים שהרצו בפורומים שונים בחו"ל העידו כבר לפני שנים על אמירה שהיתה עולה מן הקהל: "אבל כתוב בעיתון 'הארץ'...". מתקופתנו מוכרים ארגונים דוגמת "שוברים שתיקה" ו"בצלם", שהדוחות שלהם מככבים בקביעות בקרב שונאי ישראל בעולם.

החידוש בימינו, כאמור, איננו בעצם קיומה של דה־לגיטימציה מצד קיצוניים בתוכנו, אלא בחדירתה לתוך האליטות השונות, ואפילו לבכירים ביותר שבהן, הכל בגיבוי תקשורתי קבוע ונרחב. וכל זה מתאפשר כי הממשלה הנוכחית עברה תהליך דה־לגיטימציה עמוק ביותר עוד לפני המלחמה.

וכאן יש לדייק במונחים: דה־לגיטימציה אינה דומה לשום ביקורת על אנשים, קבוצות, מוסדות, מפלגות ומדינות. דה־לגיטימציה אפילו איננה ביקורת בוטה, נוקבת וחריפה במיוחד, והיא גם לא קשורה לאמירות הפוליטיות הידועות של כל אופוזיציונר ש"הממשלה איבדה את הלגיטימיות" וכיוצא באלה.

דה־לגיטימציה היא ערעור על עצם הזכות להתקיים. והממשלה הזאת עברה דה־לגיטימציה עוד לפני הכרזת הרפורמה המשפטית. מפגש הבכירים והפעילים שנועד להתניע את המחאה נגד הממשלה התקיים לפני הכרזת הרפורמה. עד כאן הכל נמצא בגבולות הדמוקרטיה. אלא שבמהלך המאבק נגד הרפורמה המשפטית נחצו עוד ועוד קווים שניתן להבין רק על רקע תהליך דה־לגיטימציה עמוק לממשלה.

אמירות מפורשות למשוך כספים והשקעות מישראל, ממש BDS דובר עברית; קריאות למדינות העולם ללחוץ על ישראל; קריאות לראשי מדינות לנתק מגע עם ראש הממשלה; הפגנות והפרעות לנציגי ישראל בחו"ל; הפגנות פראיות ואלימות; הצגת הממשלה או רכיביה כסכנה קיומית גדולה יותר מהאויבים האכזריים שסביבנו; ומעל לכל - הניסיון לפרק את צה"ל עד כדי אמירה מפורשת שלא לבוא גם בשעת מלחמה, "יש רפורמה - אין הפצצה באיראן". זו לא ביקורת, נוקבת ככל שתהיה - זו דה־לגיטימציה. הכל, כאמור, בחסות ובליבוי הדברים ברוב אמצעי התקשורת.

המלחמה העבירה את תהליך הדה־לגיטימציה לטענות בדבר המשך מכוון של המלחמה והקרבת חיילים לשווא; הימנעות מודעת מעסקת חטופים אפשרית כביכול; ובחודשים האחרונים - הצטרפות ברמות משתנות לקמפיין האנטי־ישראלי של טענות הג'נוסייד, פשעי המלחמה וההרעבה.

מהקיצוניים שתמיד הכרנו זה עבר לבכירים ביותר. הם מצהירים לאורך זמן ומודעים היטב להד ההצהרות שמככבות בשפה האנגלית ובשפה הערבית ומגיעות למאות מיליוני מוסלמים ועוזריהם, המקבלים אישור אולטימטיבי לבדיות ולכזבים האנטישמיים נגד ישראל. עתה הם שכנעו את הקנצלר הגרמני. נוסף על כך התברר שהתנהלות מופקרת של הפרקליטות הצבאית, היינו הממסד עצמו, הוא שניסח את עלילת הדם בשדה תימן המופיעה בהתראת האו"ם. כאשר הם ידברו איתנו על ממלכתיות כביכול, לא נשכח את תרומתם לפגיעה החמורה בישראל.