מה התכלית?

בימים האחרונים ניכר כי בקרב מקבלי ההחלטות מחלחלת ביתר שאת ההבנה שהמלחמה בעזה - כמו גם המגעים לשחרור החטופים - הגיעו למבוי סתום.

על הרקע הזה מתגלעת מחלוקת בין הדרג המדיני לדרג הצבאי באשר לסוגיית המשך הלחימה ברצועת עזה: מסתמן כי ראש הממשלה נתניהו מצדד בכיבוש הרצועה, בעוד הרמטכ"ל זמיר מתנגד לכך מחשש לחיי חטופים, ומצדד בכתר על האזורים שבשליטת חמאס תוך הפעלת לחץ התקפי.

אלא ששתי החלופות מתעלמות מתמונת המצב לאחר כמעט שנתיים של מלחמה:

שחיקה פיזית ומנטלית של כוחות צה"ל, יחד עם מחסור בכוח אדם שכל ניסיון למלאו עלה בתוהו, ולמול כך העובדה שאתגר יו"ש בעינו עומד והציר השיעי בהובלת איראן טרם אמר את המילה האחרונה; שחיקה באמון הציבורי בצבא וצידוד ציבורי רחב בסיום המלחמה (לפי נתוני סקר N12 ממחצית יולי, 74 אחוזים מכלל הציבור סבורים שישראל צריכה לסיים את המלחמה בעזה תמורת החזרת כל החטופים בפעימה אחת); על רקע החרפת המשבר ההומניטרי ברצועה, הולך וגואה גל ההכרה במדינה פלשתינית מצד מדינות אירופה, יחד עם העמקת בידודה של ישראל בזירה הבינלאומית; מדינות ערב המתונות הולכות ומאבדות סבלנות, מה שמעמיד בסכנה הן את הסכמי אברהם והן את הסכמי השלום הוותיקים עם מצרים וירדן; ומעל לכל - החול בשעון של החטופים הולך ואוזל, כפי שעולה מהסרטונים המחרידים שפרסם חמאס בסוף השבוע האחרון.

מכאן שכל עיסוק בהרחבת המלחמה או בהארכתה, במקום להתמקד במנגנונים לסיומה, הוא בגדר התעלמות בוטה משיקולים אסטרטגיים כבדי משקל.

יתרה מכך - כל ניסיון לאתר תבוניות אסטרטגית כלשהי בכיבוש הרצועה, המשרתת את חזון "ההכרעה המהירה" והשגת מטרות המלחמה, עולה בתוהו. ההיגיון בהפעלת לחץ צבאי עצים כדי להביא את חמאס להתגמשות במשא ומתן לשחרור החטופים - כוחו היה יפה בחודשים הראשונים למלחמה, עת היה לכך אשראי פנימי ובינלאומי. אולם אלה התפוגגו, וסביר להניח שמה שלא הושג עד כה - כבר לא יושג. המחירים הצפויים כתוצאה מהארכת משך המלחמה - כל שכן כתוצאה מכיבוש הרצועה - עולים עשרות מונים על ה"רווחים" הטקטיים המוגבלים.

הצבת הכרעת חמאס כאחת ממטרות המלחמה אולי התבקשה רטורית על רקע הזעזוע שחוללה מתקפת 7 באוקטובר, אולם עקב לקחי ההיסטוריה, כמו גם שעוני הלגיטימציה המתקתקים, כבר אז לא היה יסוד סביר להניח שהיא בת השגה, גם אם יותר מ־250 חטופים לא היו מועברים לשטח הרצועה ביומה הראשון של המלחמה, ואפילו אם היתה נכונות לכיבוש הרצועה ולכונן בה ממשל צבאי. בצד השיקול המוסרי להשבת החטופים, גם שיקולי עלות־תועלת קרים מכתיבים את סיום המלחמה: צמצום מחירים והעדפת שיקום רב־ממדי והפקת לקחים על פני התבוססות עד צוואר בבוץ העזתי, על מחיריה העצומים ותועלתה הבלתי בהירה.

לפיכך קריאות לסיום המלחמה אינן בגדר תבוסתנות, אלא נראות כרגע ראייה נכוחה והכרה במגבלות המצוי אל מול הרצוי.

ד"ר שוקר היא חוקרת במכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון ומרצה במרכז האקדמי "שלם", חברת פורום דבורה