"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

מדינה פלשתינית - בלון יומרני

התנועה הלאומית הפלשתינית הוכיחה שהיא גורם הרסני מיסודו ואינה כשירה לחולל תהליך של בינוי אומה • הפרויקט החדש של הכרה במדינה פלשתינית פיקטיבית אינו יכול לשנות את העובדה שהניסיון של הפלשתינים לכונן קולקטיב פוליטי כבר כשל

,עודכן
0השמעה
החליט להכיר במדינה פלשתינית. מקרון ואבו מאזן, צילום: אי.אף.פי

הכרה דיפלומטית לא מכוננת מדינות בנות קיימא. הן מוקמות מתוך חברות אזרחיות מתפקדות במידה מזערית, לפחות.

חברות שמצמיחות ברבריות כמו זו של זוועת 7 באוקטובר, או מצמיחות "רשות פלשתינית" עלובה, שטופת שחיתות וטרור - חברות כאלה לא יכולות להקים מדינה. התנועה ה"לאומית" הפלשתינית הוכיחה, ללא ספק, שהיא גורם הרסני מיסודו ושהיא אינה כשירה לחולל תהליך של בינוי אומה.

הדבר נלמד בפשטות מהעובדה שלאורך יותר מ־30 שנה, מ־1994, אש"ף והרשות שהוא הקים כשלו באופן מחפיר, ולא הניעו תהליך של בינוי אומה ראויה לשמה. נניח, כהנחת מתרצי תירוצים, שמדינת ישראל הפריעה להם בבניית קולקטיב פוליטי וחברתי־כלכלי מתפקד. ובכל זאת, מה הם עצמם עשו כדי לבנותו, למרות ההפרעה? האם, למשל, אש"ף והרשות ניסו לייצב מונופול על השימוש הלגיטימי בכוח ("מונופול על האלימות") בחברה שלהם עצמם? התשובה שלילית.

ילד מניף דגל אש"ף במזרח ירושלים,צילום: AP

מנהיגם ההרסני ערפאת עשה את ההפך והפעיל כנופיות טרור במסע הרצח הקרוי "האינתיפאדה השנייה", שנים אחדות אחרי שישראל אפשרה לו להקים אוטונומיה לאומית.

האם על ידי האוטונומיה הם ניסו ליצור לגיטימציה דמוקרטית לבינוי האומה שלהם? כשל בזה גם עבאס, יורשו של ערפאת, והעניין אינו אישי - הפלשתינים אינם מסוגלים להניח בסיס פוליטי הכרחי כזה למדינת לאום מתפקדת. הם מקרה קיצוני של אי־כשירות כללית של הערבים בסהר הפורה ("הלבנט") לכונן קולקטיבים פוליטיים בני קיימא. הם הפגינו "כשירות" ליצור מפלצות טרור של דיכוי או אנרכיה.

האם התנועה ה"לאומית" הפלשתינית הקימה ענף כלכלי חדש בארץ, אחד לרפואה, מאז התפתתה ישראל להתיר לאש"ף את הניסיון ההיסטורי הקרוי "הרשות הפלשתינית"? התשובה שלילית. הפלשתינים חסרי עצמיות כלכלית כלשהי, ולא עשו דבר שהיה ביכולתם לעשותו כדי לשנות את מצבם.

מדובר בתנועה עקרה לחלוטין מבחינה חברתית־כלכלית ותרבותית, ומושחתת עד לשד עצמותיה, ולא ישראל אחראית לזה. גם הניסיון של "המגזר הפרטי" הערבי, ככל שיש דבר כזה, להקים עיר פלשתינית ("רוואבי") - כשל באופן מחפיר. זו עדות מובהקת לחולשה האסונית של החברה האזרחית הערבית בארץ.

לא עזר הון עתק שהוזרם במשך יותר מ־30 שנה למנהיגות אש"ף ממעצמות המערב, ממדינות הנפט, מישראל, מהאו"ם ומתורמים. ההון הזה היה הרבה יותר גדול מההון שגייסה התנועה הציונית בצירוף ההון הפרטי היהודי שהוזרם לכאן בתקופת ה"מדינה שבדרך" שלנו, בשנים 1947-1918.

במשך זמן קצר יותר מזמן קיומה של הרשות הפלשתינית בנו הציונים בארץ פוליטיקה, חברה, כלכלה ותרבות, שאפשרו להם לעמוד על נפשם ב־1948. ההשוואה אמורה להאיר עיניים: הקבוצה האנושית הקרויה "פלשתינים" אינה כשירה להקים מדינה מתפקדת. היא אף פחות כשירה לזה מהקבוצות המכונות "סורים" או "לבנונים".

ה"פרויקט" החדש של הכרה ב"מדינה" פלשתינית פיקטיבית, ביוזמת צרפת וסעודיה ומדינות דמוקרטיות ההולכות בעקבותיהן, אינו יכול לשנות את העובדה שהניסיון של הפלשתינים לכונן קולקטיב פוליטי כבר כשל. אין ספק שצרפת וסעודיה יודעות שהצהרותיהן חלולות. אם כך, מה מניע אותן?

את הצרפתים ושאר האירופאים מניע תסכול לנוכח אובדן הרלוונטיות שלהם במזרח התיכון. איש כבר אינו "סופר" את צרפת בלבנון, למשל. המתקפות הישראלית והאמריקנית באיראן מזערו את השפעת אירופה באזור, וזאת בזמן שארה"ב כפתה עליה הסכמי סחר והשקעות משפילים, ובעוד הכל רואים שהיא תלויה בהגנת ארה"ב מרוסיה.

לסעודים ולאירופאים מניע דומה - להגביל את העוצמה החדשה של ישראל באזור ולצמצם את תלותם בארה"ב או לפחות להפגין עצמאות מולה. אבל זה ניסיון פתטי ומועד לכישלון, מפני שהוא נשען על גורם לא יצלח, מנוון ומושחת - התנועה ה"לאומית" הפלשתינית.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

פרופ' אבי בראלי

פרופ' אבי בראלי הוא היסטוריון באוניברסיטת בן־גוריון בנגב

כדאילהכיר