התנתקות בת 20: הטעות הגדולה של הימין

20 שנה להתנתקות. הימין צדק בכל אזהרותיו, חוץ מאחת: זו לא השחיתות שהניעה את שרון לעקור את יישובי גוש קטיף. התיקון טמון בחברה האזרחית.

אי־אז, לפני כ־20 שנה, התפרסם לו מדור סאטירי בשם "הזמן הכתום" שביקר בחריפות את תוכנית ההתנתקות. מחברת המדור, בלה דיאר, ספק ניבאה־ספק הבטיחה: "אמרנו לכם שנגיד לכם אמרנו לכם". כבר בזמן אמת ידעו כולם בימין כי תוכנית ההתנתקות היא איוולת שאין כדוגמתה (חוץ מהסכמי אוסלו, אבל נשאיר את זה בצד כרגע).

גם במחקר שפרסמתי במסגרת המכון לאסטרטגיה ציונית, עשור לאחר הגירוש, הראיתי כיצד העקירה לא השיגה אפילו אחת ממטרותיה המקוריות. אבל בכל זאת היה דבר אחד שטעיתי בו, וכך גם רבים מחבריי בימין: ייחסנו לאריאל שרון את הרצון לקדם את תוכנית ההתנתקות כדי לקבל הגנה משפטית נגד תיקי החקירה שהיו נגדו.

לקחו כמה שנים טובות כדי שייפול לי האסימון (אז עוד היו אסימונים) ששרון קידם את ההתנתקות בלי כל קשר לתיקי החקירות. "על מה אתה מדבר?" ישאלו חבריי בימין. "אתה לא זוכר את האמירות המפורשות של אמנון אברמוביץ' על כך שהתקשורת צריכה להתייחס לשרון כמו לאתרוג, כדי לא להפריע לגירוש המתנחלים?" זוכר גם זוכר. זוכר גם זוכר כיצד מני מזוז, אז היועץ המשפטי לממשלה, הודיע על סגירת התיק נגד ראש הממשלה.

אלא שאם המניע של אריאל שרון אכן היה סגירת התיק נגדו - הוא היה יכול להוביל צעד הרבה יותר פשוט מבחינתו. באותה התקופה הנשיא האמריקני היה ג'ורג' בוש הבן, שמאוד רצה לקדם את "מפת הדרכים" - תוכנית מדינית לפתרון הסכסוך היהודי־ערבי ולהקמת מדינה פלשתינית. די היה בכך ששרון היה מקדם את "מפת הדרכים" כדי לזכות לחיבוק התקשורתי הנדרש לסגירת החקירות נגדו. אלא ששרון לא באמת האמין ב"מפת הדרכים", והמשיך לחפש אחרי חלופות מדיניות טובות יותר.

פתרון טוב הוא לא מצא - אבל כיוון חדש הוא מצא דווקא בנייר עמדה מדיני שכתבו עו"ד גלעד שר והאלוף (מיל') אורי שגיא עבור מכון ון ליר. בנייר זה קראו השניים לבצע היפרדות יזומה חד־צדדית, שמשמעותה פינוי יישובים יהודיים ללא תמורה, וזאת כחלופה לתפיסת "שטחים תמורת שלום" שלא מצאה לה אחיזה במציאות חסרת הפרטנר. להבנתי, לפני ששרון פנה שמאלה - הוא הסתכל ימינה, ולא מצא קצה חוט מדיני שזכה לתמיכה רחבה במחנה הלאומי. באותם הימים שמעון פרס הטיח כלפי הימין את השאלה המהדהדת ההיא: מה האלטרנטיבה?

נזכיר כי באותה התקופה, עוד לא היה בישראל אפילו מכון מחקר ימני אחד שעסק בסכסוך. אולי אם היה כיוון כזה, שרון, ראש הממשלה מהימין, היה עושה את מה שראש ממשלה ימני אמור לעשות, במקום לרעות בשדות זרים. בהיעדר תוכנית כזו, שרון ראה בהצעת ההיפרדות החד־צדדית את החלופה הכי פחות גרועה - ולכן הוא בחר לאמץ אותה (ואפילו השקיע מאמצים רבים בשכנוע הממשל האמריקני כדי שיתמוך ברעיון, שאותו לא חיבב מלכתחילה).

20 שנה לאחר מכן, חלקים משמעותיים בימין כבר הפיקו את הלקח הנדרש, וכך קמו להם כמה ארגונים ומכוני מחקר ששמו לעצמם מטרה לייצר חלופות מדיניות עבור מקבלי ההחלטות. ההשפעה של אותם גופים היא עדיין לא מספיק משמעותית - לדוגמה, כדי להביא להחלת ריבונות ביהודה ושומרון, או כדי לעודד פינוי מרצון של רצועת עזה - אבל היא משמעותית דייה כשבוחנים כיצד השמאל מגיב בהיסטריה לכך שיש בחברה האזרחית הימנית מי שגזלו לו את המונופול על ההשפעה.

הכותב הוא סמנכ"ל פורום קהלת ומנהל "הפורום לחברה האזרחית"