הקמטים של אואזיס

בשבועות שקדמולהופעת האיחוד של אואזיס(אחת מכמה), אשר התקיימה בתחילת החודש באצטדיון וומבלי שבלונדון, רטט עז אחז בקבוצות הווטסאפ ומחוצה להן. דומה היה כי התרחשות קוסמית התגעשה עלינו: לנגד עיניי, משפחות־משפחות, על טפן, צאנן ובקרן, רכשו כרטיסים, סגרו מלונות, הצטיידו במרצ'נדייז, שלחו פלייליסטים וציטוטים מכתבות יח"צ, תיאמו לו"ז בילויים ליום שלאחר מכן, ולא הפסיקו להתמוגג ולהתרגש בליווי גיפים שהשתיקה יפה להם.

כדי להבין קיבעון מהו - הביטו באביכם בן ה־80, מגודל פאות הלחיים, הממשיך לנענע את אגן ירכיו החורק לצלילי המוזיקה של אלביס פרסלי

ההופעה המדוברת והדיונים הערים שהתפתחו בעקבותיה הצליחו להדביק אנשים שלא היו חולקים כיסא חשמלי דו־מושבי גם אם חייהם היו תלויים בכך. היטיב ללכוד את רגע האחדות הזה ערן לאור בטורו האחרון ב"הארץ": "קדחת אואזיס מתחילה כבר בנתב"ג... בזוגות או במשפחות, הם מתקדמים בתור לדלפקי הצ'ק־אין לטיסה ללונדון, מזהים אלה את אלה בזכות אותן טי־שירטס, מחליפים חיוכים, מנצלים את ההמתנה בשביל סמול־טוק... ואז מתקדמים לצלילה משותפת לזיכרונות עבר..."

מעדותו של לאור לעיל ומהממצאים בשטח - קבוצות הווטסאפ והרשתות החברתיות - ניתן להבין כי המאורע הסעיר במיוחד את ילידי שנות ה־70, בוגרי דור האיקס, שסוגרים את העשור החמישי לחייהם ושתכף נכנסים לזה השישי. ולא בכדי: אואזיס, מהלהקות הבולטות ביותר בשנות ה־90, היתה חלק מפסקול של מי שהנטיות התרבותיות שלהם עוצבו בעשור הזה. אך מטבע האדם להתקבע על העשור שהגדיר את העדפותיו ולרפד אותו במנות גדושות של גלוריפיקציה. כדי להבין קיבעון מהו - הביטו באביכם בן ה־80, מגודל פאות הלחיים, הממשיך לנענע את אגן ירכיו החורק לצלילי המוזיקה של אלביס פרסלי.

התרפקות על העבר, כידוע, היא עניין חמקמק ומסוכן. מתקתקותה יכולה לסחוף את האדם עד לכדי איבוד המודעות העצמית. סך מראות הקהל בהופעה המדוברת, יש להודות, הצטבר לתחושה עגומה יותר מעליזה. מעפר גיל העמידה קמו גברים ונשים, ניערו מעליהם את אבק חייהם העשוי משכנתאות, דאגה לילדים בצבא, קולונוסקופיה, גלי חום ותככים במקום העבודה, והצטרפו להמון שמסביב: מי בשאגות שירה, מי במכנסונים קצרים שידעו עידנים הולמים יותר, מי בדמעות שליש ומי במחולות אקסטטיים.

אלילי עבר המנסים לשחזר על הבמה את ימי הזוהר שלהם, חרף הקורוזיה האמנותית והפיזית, הם מחזה מרגש כשלעצמו, אבל הוא מספק למתבוננים דבר מהותי אחר: הוא משקף את התבגרותם שלהם ואת מאבקם חסר התוחלת בפגמי הזמן. כל הופעה כזו מרחיקה מאיתנו את נעורינו ומקרבת אותנו למדרון החלקלק מטה פי קבר. כך שלא כל כך מובנות הצהלות שהגיעו עד לכאן מוומבלי - הרי בסופו של דבר מדובר בעניין מדכדך.

הרבה דברים טובים נשאו איתן שנות ה־90 - אואזיס, לטעמי, לא היתה אחד מהם. אני יכולה לחשוב על להקות טובות ומשפיעות הרבה יותר מהימים ההם. אלא שלהתבגר בחן ובשום שכל פירושו להותיר מאחורינו את עברנו ולא להסתכל אחורה, לא בהתפעלות ולא בכעס - כמו שאמרו בעצמם האחים גלאגר באחד משיריהם הנודעים, כבר אז, לפני 30 שנה.