איך קרה שדווקא התקשורת הישראלית מהדהדת שקרים?

השבוע התפרסמה הבהרה בחשבון טוויטר נידח של ה"ניו יורק טיימס" על התמונה האייקונית שבה נראה תינוק ערום וגרום מחובק בידי אמו. התמונה שובצה על אחד משערי העיתון כהוכחה שישראל השטנית מרעיבה ילדים בעזה. הילד המסכן בכלל חולה במחלה גנטית קשה, פרט שלא טרחו להזכיר בזמן אמת, רק באותיות קטנות ונסתרות אחרי ימים. אותה תמונה התפרסמה גם על שער "הארץ", ונכון לשעת כתיבת שורות אלה, הם אפילו לא טרחו למלמל הבהרה.

קמפיין ההרעבה הוא קמפיין מתוזמר, מכוער, מלא שקרים ותמונות מעוותת. מי שיזם את הקמפיין הוא חמאס, מי שחיבקו והובילו אותו במוטיבציית יתר אלה התקשורת העולמית והישראלית. במקרה הזה, צריך להפנות עשר אצבעות מאשימות כלפי התקשורת הישראלית. לא היה שפל כזה, כמו שיתוף הפעולה של גופי תקשורת ישראלית ועיתונאים ישראלים, עם קמפיין ההרעבה בעזה.

בקמפיין השתתפו לא רק עיתון "הארץ", שזה המובן מאליו, אלא גם עיתונאים ישראלים בולטים כמו ברק רביד ונדב איל, לצד עיתונאי תאגיד השידור הציבורי דוגמת דב גילהר ואחרים. ברק רביד הוביל קמפיין בחדשות 12 שהותיר אבק לאבו עוביידה, דב גילהר הדהד את תמונת הפייק של ה"ניו יורק טיימס" וקבע בנחרצות ש"יש מחיר לרעב בעזה, והוא לא רק בחיי אדם", ונדב איל הצטרף באולפן ובעיתון. "החטא הקדמון", הוא כתב בטורו, "חסימת הסיוע והמזון בידי ישראל בחודש מרץ הובילה למשבר ההומניטרי הנוכחי". הבנתם? לא השתלטות חמאס על הסיוע, לא התעללות חמאס ב"גנבי הסיוע" וחיסולם לאור יום. ישראל אשמה. איל גם קנה גרסה מפוקפקת של עובד קרן הסיוע האמריקנית שהתראיין ב־BBC וסיפר על פשעי מלחמה ועל צה"ל שיורה סתם בעזתים רעבים.

אלא מה? מתברר שאותו "עד" בכלל פוטר מתפקידו בגלל התנהגות בלתי הולמת, ומואשם בזיוף מסמכים וקטעי וידאו. איל אמנם הביא את הסברי ההמשך הללו, אבל זה היה מאוחר מדי. במקום לחכות שעות ספורות לתגובת קרן הסיוע, הוא בחר להדהד שקרים כחלק מקמפיין. דוגמה נוספת היא ynet, שתרגמו כתבה של ה"ניו יורק טיימס" על גורמים עלומים בצה"ל שטענו כי אין הוכחות לגניבה שיטתית של חמאס מסיוע האו"ם. זו עיתונות זו? הרי כולנו רואים את החמאסניקים עם נשקים שלופים על משאיות הסיוע של האו"ם לאורך כל המלחמה. איך זה שדווקא התקשורת הישראלית מהדהדת שקרים? קצרה היריעה מעומס הדוגמאות. מה שכן ראוי לציין זה הטנגו המכוער שרוקדת התקשורת הישראלית עם גדולי השקרנים מעבר לים.

עיתונאי ארצנו לא עשו עבודה עיתונאית של בירור עובדות, לא שאלו שאלות, אלא חיבקו את קמפיין חמאס ושלוחיהם בעיתונות בחו"ל. קולגיאליות עיתונאית מאוסה שרמסה את ישראל ואת חיילי צה"ל. הם לא שאלו למה ההורים שמצולמים אוחזים ילדים גרומים נראים בריאים לחלוטין, הם לא התייחסו לתמונותיהם מלאות הבשר של משפיעני רשת עזתים שמתפרסמות כמה פעמים ביום בטיקטוק. הם לא חתרו לחקר האמת, אלא דקלמו את הטקסטים ואת התמונות של חמאס, בתיבול בינלאומי, וכמובן מצאו כמה פסוקים כדי לחזק את המוסר היהודי המזויף.

והכי גרוע? הצביעות וחוסר האחריות של העיתונאים הישראלים. רגע אחרי שהקמפיין שלהם ושל עמיתיהם בחו"ל הצליח, הם התחילו להשמיץ את הממשלה שנכנעה. יום אחד זועקת הכותרת "רעב ברצועת עזה", ואחרי ימים "התקפלות ישראלית". אין להם בדל של אחריות. קודם "למה יש רעב", בלי לאתגר לרגע את הנרטיב השקרי, ורגע אחר כך זועקים על "אובדן דרך" של ישראל. ביד אחת מתלוננים על ההסברה הישראלית הכושלת, ובשנייה משקרים ומסתחבקים עם ה"ניו יורק טיימס". נכון לבקר את הממשלה על הענקת הפרס הענק לחמאס ועל המחדל במשימת ההסברה מאז תחילת המלחמה, אבל לא כשאתה מהדהד קמפיין שטני ונועץ סכין במאמץ המלחמתי.