העם רוצה את החטופים בבית

עוז, בני, לוחם השריון האמיץ, יצא להילחם ב-7 באוקטובר עם צוות הטנק שלו ללא היסוס, בלי לשאול שאלות. הוא ידע למה הוא שם - להגן על אזרחי ישראל, על תושבי העוטף, על כולנו. הוא האמין בזה בכל ליבו. גם אני, כאמא, ידעתי שהוא הולך לשרת את המדינה שגידלה אותו, שהיתה עבורו בית ומשפחה.

עוז נהרג ב־7 באוקטובר ועד היום הוא מוחזק בעזה. חודשים ארוכים אחזנו בתקווה שהוא חי, מדמיינים את הרגע שבו נשוב ונחבק אותו, והוא יחבק אותנו בחזרה כמו שתמיד ידע לחבק.

אבל אחרי 142 ימים מורטי עצבים קיבלנו את הבשורה המרה מכל. עוז נהרג בקרב כבר באותו יום ארור, וגופתו מוחזקת על ידי חמאס בעזה. מאז ועד היום אנחנו חיים את השבר הזה. חיים בתוכו, נושמים אותו, והכאב רק מעמיק - לא כי אנחנו לא יודעים מה קרה, אלא כי אין לנו סגירת מעגל. אין שלווה, אין מנוחה, לא לעוז ולא לנו.

מדברים רבות על ברית החיים שבין המדינה לחייליה. זו לא סיסמה ולא קלישאה. זו חובתה הראשונה במעלה של מדינה כלפי בניה ובנותיה: לשלוח אותם למשימת ההגנה, כשהם יודעים שמי ששולח אותם - גם ישיבם. בחיים, ואם חלילה לא - אז להשיבם לאדמתם, לקבורה ראויה.

כיצד נוכל להמשיך לחנך את ילדינו לעשות הכל למען המדינה, אם לא נדע שהיא עושה הכל עבורם בחזרה כשיקרה הנורא מכל. ולכן, אני חוזרת ואומרת - השבה לקבורה היא לא זכות, היא צורך. צורך אישי וצורך לאומי.

אין מקום לסלקציות אכזריות

אסור לנו לטעות ולחשוב שיש לחללים זמן. הם עלולים להיעלם בכל רגע. זמנם של החטופים והחטופה אוזל - זה נכון לחטופים החיים וזה נכון לחטופים החללים. חייבים להחזיר את כולם, כדי שנוכל להתחיל להשתקם ולהתחיל הליך ריפוי, ולו חלקי.

אנחנו, משפחות החטופים, שומעים את ההצהרות. את הדיבורים על הישגים, על מהלכים אסטרטגיים. מדברים על איראן, על צירים אזוריים, על עמדת כוח. אבל שוכחים את עיקר הדברים: כל עוד החטופים לא חזרו - אין פה ניצחון, אין פה הישג. יש פה שבר מוסרי.

הגיע הזמן לומר את האמת: אין מקום לעסקאות חלקיות, לסלקציות אכזריות. אין מקום להותיר מאחור. זה לא רק עוז שלי. זה כל הבנים והבת, האחים והאחות, האבות, הסבים והחיילים. רק הסכם כולל, מלא, שיחזיר את כולם.

החזרת החטופים היא לא רק סיום של פרק כאוב. זו התחלה חדשה. זו השבת הביטחון, הרוח והאנושיות לחברה שלנו. השבתם היא ניצחון ישראלי.

אנו נמצאים בחלון הזדמנויות היסטורי. יש תקווה. יש הזדמנות. יש רצון עמוק בציבור כולו, מכל המגזרים והמחנות, לראות את זה נגמר. העם רוצה את החטופים בבית.

אני מודה לכל מי שממשיך ללכת איתנו בדרך הזו. אנחנו המשפחות מרגישים את החיבוק של העם בתקופה החשוכה הזו ושואבים ממנו כוחות. כל מי שלא שוכח, שלא מוותר, שלא שותק. בכוח האחדות, בכוח האמונה בצדקת הדרך – נחזיר את כולם.

הכותבת היא אימו של חלל צה"ל החטוף, סמל עוז דניאל, שנפל ב-7.10