חוק הגיוס הוא בעצם חוק הכעס על החרדים

השיח הציבורי קושר בין אתגר שחיקת המילואימניקים והמחסור בלוחמים לבין הפסקת השתמטות החרדים כפתרון לבעיה. כאילו חוק גיוס כביכול שוויוני יביא לפתרון האתגר הלאומי הדחוף בתחום בניית הכוח הלוחם. אלא שהקישור הזה בין הדברים רחוק מהמציאות. חוק כזה יענה אולי על חלק קטן מאוד מהבעיה.

שירות צבאי משמעותי נשען על אתוס שירות, ערכים, אמונות ותפיסות יסוד. אלה מעוצבים בתהליך החינוך במסגרת המשפחה ובמערכות החינוך השונות. יש מגוון סוגי שירות משמעותיים וחשובים, אך ככל שמדובר בשירות מסכן חיים - חשיבות אתוס השירות הופכת להכרחית.

מכיוון שכך, חוק הגיוס שעל פרטיו מתנהל ויכוח נרחב אינו אלא ביטוי לכעס על החרדים. הכעס מוצדק, אבל הוא לא יביא חרדים להשלים את אלפי הלוחמים החסרים. כל חוק - ופרטיו המדויקים לא חשובים - לעולם לא יחליף אתוס שירות שנבנה בחינוך משפחתי ובמערכות החינוך לאורך שנים. אין זה מקרי שגם באוכלוסייה היהודית הלא־חרדית בולטות שתי קבוצות מובחנות, ששיעורן בשירות הצבאי ביחידות הקרביות גבוה בהרבה מאוד משיעורן היחסי באוכלוסייה: הדתיים הלאומיים לגוניהם והמרחב הכפרי החילוני לגווניו.

עוצמתו ועצם קיומו של אתוס שירות הם הסיבה לפערים הגדולים הניכרים בין המרחב הכפרי החילוני לבין המרחב העירוני החילוני. בניגוד לדימוי, הקיבוצניקים, ואיתם המושבניקים ותושבי היישובים הקהילתיים החילוניים, תורמים הרבה מעבר לשיעורם היחסי. כל המרחב החילוני בישראל מהווה 5.5% מאוכלוסיית הגיל הרלוונטית למילואים, גילי 44-20, על פי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.

חוק הגיוס שעל פרטיו מתנהל ויכוח נרחב אינו אלא ביטוי לכעס על החרדים. הכעס מוצדק, אבל הוא לא יביא חרדים להשלים את אלפי הלוחמים החסרים. כל חוק - ופרטיו המדויקים לא חשובים - לעולם לא יחליף אתוס שירות שנבנה בחינוך משפחתי ובמערכות החינוך לאורך שנים. אין זה מקרי שגם באוכלוסייה היהודית הלא־חרדית בולטות שתי קבוצות מובחנות, ששיעורן בשירות הצבאי ביחידות הקרביות גבוה בהרבה מאוד משיעורן היחסי באוכלוסייה: הדתיים הלאומיים לגוניהם והמרחב הכפרי החילוני לגווניו.

בתקופת שיא הגיוס בתחילת המלחמה הם תרמו 11.8% מימי המילואים. ולצערנו, 17.6% מחללי המלחמה הגיעו מהמרחב הכפרי החילוני, יותר מפי שלושה משיעורם היחסי. המדדים השונים של החילונים במרחב העירוני נמוכים בהרבה - יחסית לשיעורם באוכלוסייה, כמובן.

בהכללה, ומבלי להתייחס למיעוט קטן שעובר שינוי, לחרדים אין מאומה מאתוס השירות, אפילו הבסיסי ביותר, הפחות קרבי. שלילת הציונות ברמות שונות מרחיקה את רובם מהשירות הצבאי, שהוא מהביטויים המובהקים להגשמת הציונות. החרדה מהתמוטטות המובלעת התרבותית החרדית היא העומדת ביסוד ההתנגדות לשירות צבאי. בעבר היתה נפוצה הסיסמה החרדית השקרית שהחרדים שלא לומדים צריכים לכאורה להתגייס. במלחמת חרבות ברזל, בהנהגה הרבנית החרדית הבהירו בגלוי שגם לאלה שלא לומדים אסור להתגייס.

מעבר ללימוד התורה, עניינה של ההנהגה החרדית הוא שימור המובלעת החרדית, על כל גוני משתמטיה. מבחינתם, יש ניגוד מבני ומהותי בין המאמצים לשמור על חומות המובלעת החרדית לבין שירות צבאי. גם יצירת מובלעת חרדית בתוך הצבא, כמו חטיבת חשמונאים, לא שכנעה את ההנהגה החרדית לגלות מעט רצון טוב ולמלא לפחות את שורות החטיבה, מבלי שזו תתאמץ לגרד פלוגה אחר פלוגה. השתמטות מאורגנת וגורפת בכלל, ובתקופת מלחמה ארוכה ועקובה מדם בפרט, היא ביזיון שלא יימשך, בוודאי ללא מחיר כבד שיושת על המשתמטים.

מרוב התמקדות בחרדים, לא מחפשים פתרונות אחרים להשלמת אלפי הלוחמים החסרים. זוכרים את תקופת שיא הגיוס בשלושת החודשים הראשונים של המלחמה? מבין הגברים הלא־חרדים, לפחות 70%, ולפי חלק מהמחקרים יותר מ־80%, כלל לא התגייסו למילואים. ייתכן מאוד שפתרונות אפשריים ויצירתיים נמצאים בקרב אותם 80%-70% שאינם חרדים, מה עוד שאלפים מהם עברו בעברם הכשרה כלוחמים.

בלי קשר לפתרונות המיידיים והדחופים, מה שנדרש מחברה שרוצה לעודד את אתוס השירות ולהפגין את הכבוד שהיא מעניקה למשרתים הוא חוק ת"ש - תגמולים־שירות - הנשען על פירמידה: מהקודקוד, שבו ניתנים מרב התגמולים למשרתים הקרביים, ומכאן הם הולכים ופוחתים עד לתחתית, שבה כלום למשתמטים.